הסתכלתי מהמרפסת, משאית המדליות לא הגיעה עדיין.
בינתיים אשתף שמגיעה לי מדליה, אולי כמה
כי נסעתי עם בייגלה עד פאקינג חדרה לפארק חוויתי
ושכחתי להביא מגבת ובגדים עבורי
ועשינו כיף חיים
שכלל הרבה מאד מים
איך המקום לא השכיל לפתוח חנות מזכרות במחיר מופקע? עם מגבות? ושמלות לאימהות עפיפון כמוני?
את כל זה עשיתי כשאני חשה ברע ועם חום גבוה.
הגוף שלי כואב, אפילו שיערות הראש כואבות לי ואני גבוה מאד כרגע בסולם הרחמים העצמיים כי טרם הייתה פה מקלחת וכל הבית, כולו, הפוך עם מריחות של צבעי מים וגואש.
אם את שוקלת להיות יחידנית
אל תהיי חולת סדר וניקיון, כי לא יהיה לך מנוח מזה גם כשאת חולה ורוצה למות. ואין עוד זוג ידיייםםםםם.
ותהיי צעירה, כי וואלק, לא הרגשתי חיננית היום למרות שלמראית עין, אני מילף.
בשולי הדברים
החלפתי טלפונים עם בחור מבאמבל התכתבנו שורה וחצי והוא נעלם.
עברו שלושה ימים.
למה? כאילו, למה? למה? למה כל הטרחה הזו?