כשביקרתי את סבא היום לא זכרתי לבדוק אם זר הפרחים שהבאנו לו בייגלה ואני מערב החג טופח ושרד או קמל.
בכל פעם שאני אומרת לעצמי 'זהו הוא ממש חצי מת, זה קורה ממש עוד מעט' אני מגלה שהסבל עדיין איתנו.
האם סבא לא סיים את התיקון שלו בעולם הזה, עדיין?
וסבא הולך ומצטמק. "אני גוסס, ולא נותנים לי לשכב במיטה. למה לא נותנים לי לשכב?"
יצאנו לטייל, אני מובילה את סבא בכיסא הגלגלים. יפה שם בחוץ. הוא שואל אותי "איזה יום היום? מתי יום כיפור?"
"אנחנו רוצים שתהנה קצת מהשמש סבא, אנחנו רוצים שתאכל קצת, מה אתה אומר?"
-"אולי בערב" הוא אומר בלי להסתכל עלי.
הוא צלול באופן שקצת מפחיד אותי. חד כזה. אולי חד יותר מאי פעם. אנחנו מדברים על בייגלה. אני מראה לו קצת תמונות והוא בוכה.
כמה רגעים לפני שהוא שוב שוקע לשתיקה ומתנתק מהסביבה הוא מציע לי כסף "תגדלי בן, הוא ידאג לך כמו שאבא שלך דאג לי".
אני נחנקת ורוצה כבר לברוח משם ולבכות את הכאב הזה החוצה.
חיבקתי באריכות ובעדינות. שברירי. רוחו חזקה, גופו הולך וכבה.
ליבי נשבר.