מה תענו לו?
מרגישה שוב, איך הכל בתוכי עצור, אצור. אולי הנשמה שלי יודעת מה היא עושה ואני נשארת במצב מתפקד כי כרגע זה מה שצריך.
לאחרונה החלטתי שבכל יום אעשה משהו אחד עבורי שיזין את הנשמה שלי וגם את הגוף.
אני כבר לא אמא חטובה, אבל אני מקפידה על 2 ליטר מים וארוחה אחת לפטינית למהדרין. וזה נעים לי בגוף. לעשות קצת מתיחות. בכל ערב. להביא ביד למרות שאין חשק ודווקא כי אין. לפגוש חברות לקפה, גם אם זה קצר כי שישי, וגם אם אני נראית כמו אחת שקימטו וזרקו (ככה אני מרגידה בכל אופן), לסמס לחברה שלא דיברתי איתה הרבה זמן. כל יום, משהו אחד. אחד. ואם יוצא שעשיתי שני דברים למעני, אני אתרגש בשקט.
הכל ממשיך, הדיכאון כלומר, אני בבור, אני עסק ביש, אני מרגישה בודדה ויודעת שאני תורמת לכך, אבל קשה לי, ראבק, קשה, אני לא יודעת איך להסביר את זה. ואני יודעת בהחלט שהדרך היחידה לצאת משם, מהבור הזה, היא לאט, בזהירות, בכל יום, להוסיף טוב. אחד. קטן. זה קשה, נכון, אבל אני מסוגלת. למעני. אני אוהבת אותי. את כל החלקים שבי. אני יודעת שאני מיוחדת, לטוב ולפחות טוב. אני מרגישה שיהיה יותר מבסדר. הנה, כבר.