איזה עוד שיעורים מזמנים לי חיי האימהות לבייגלה?
אני מרגישה מובסת. בא לי לרקוע ברגליים ולצעוק שכלום ממה שקורה לא הוגן. למה דווקא לי. למה בכל הלבד הזה ובחניקה הכלכלית הזו אני צריכה עוד קשיים? באמת, רחמים עצמיים במיטבם.
בייגלה שלי
היא ילדה נפלאה. היא מצחיקה, מאד, ויש לה אהבה מוזרה לסרטוני unboxing של משחקים קטנים, ויש לה אחלה חוש קצב ואהבה לשפה העברית, היא חכמה מעבר לגילה והיא כזאת ילדה סקרנית! היא ממש שואלת הכל. הרבה. היא יודעת לשתף את הרגשות שלה בפניי, לתת שם לתחושות שעולות בה, היא משתפת בפחדים שלה ובחלומות.
בחיי, ילדה מתנה. בול למידותיי. יש לנו את הדברים שלנו. השקט שלנו. אני אוהבת אותה. והיא אותי ("אמא, תודה שאת דואגת לי" מכורה שרופה עליך אימא שלך!)
אבל האתגרים, הם קשים ומתסכלים. ואני כל הזמן ברגשות אשמה. שאני לא פועלת נכון, או לא פועלת בכלל, או שאני באובר דואינג, או שבכלל אולי אני מפספסת משהו רציני מאד, די כבר אין לי כוח לחשוב. באמת. אין לי יותר כוח. אני מרגישה כל כך לבד בחוויה הזו. גם מי שהכי קרוב אלי, לא יצליח להבין. כי הוא לא חי את זה. בכל רגע. וכי בייגלה לא גדלה ברחם שלו. אלא ברחם שלי.
אז בייגלה הנפלאה סובלת מאד מחרדת קקי. כמה סובלת? הדבר מנהל את חייה. כמה סובלת? מונעת מעצמה אוכל. כמה סובלת? התקפי בכי וקריעת ים סוף עד שהיא מתרקונת.
ובייגלה בררנית אכילה מצטיינת. או כמו שאמרה לי היום אשת מקצוע שאני מאד מכבדת "מקרה לא רגיל".
קיבלתי לראשונה הכרה בקושי *שלי*, היא ראתה אותי, את תסכוליי והמליצה לי ללכת לליווי רגשי כי קשה להיות בזה לבד.
ואני כועסת, כועסת על כל מי שביטל את הדאגות שלי ואמר לי שזה כלום. כועסת על כל מי ששופט אותי ואת צעדיי, כועסת על כללללללל מי שמעיר לילדה שלי על מה אכלה, מתי אכלה, למה לא אכלה.
כועסת שהגן פספס פעמיים בשבועיים והילדה נחשפה לגלוטן.
ועצובה.
כל כך עצובה
שלא פעלתי יותר בתכיפות
ועכשיו צריך לשלם הרבה מאד כסף ולהיכנס לתהליך ארוך מאד.
לנגד עיניי אני רואה את בייגלה
בגיל 6
כששיערה ארוך ומלא
לחייה עגולות וסמוקות
בטנה רגועה
אוחזת שיפוד ביד אחת
וצ'יפס ביד השניה
ואימרו אמן.
אני לביאה
אבל התעייפתי
מאד התעייפתי.