לא בא לי לכתוב למען האמת. אני מעדיפה להדליק עוד ג'וינט ולדחות את מה שאני לא רוצה לכתוב עוד קצת. עצם הכתיבה כאן מפגישה אותי עם עצמי, זו שאני פחות מעוניינת לשוחח איתה כי היא מעזה להרגיש.
רציתי לספר לאיש הצלילים על החלום המתוק שחלמתי עליו, חלום שהוא קצת המציאות, לרגעים קצרים, לפעמים. משהו עצר בי. אולי הפחד להיות חשופה ככה, שזה מצחיק אותי, כי הוא פאקינג דר' למדעי הפוסי שלי והוא מכיר כל פיסת עור בי.
אבל לא כל פיסת נפש.
עברו שנים מעטות מאז שהרגשתי שאני רוצה ומסוגלת להתכרבל בתוך מישהו ובאמת לנשום שם, במרחב הזה. אתמול התכרבלתי בו, יכולתי ורציתי להישאר שם עוד, ועוד קצת אבל נבהלתי. הרגשתי קול פנימי שדוחף אותי לזוז, להתנתק.
תודה לך איש הצלילים
על שאתה גורם לי להרגיש.
על שאתה גורם לי להרגיש יפה.
על שאתה נהנה ממני ומוצא אותי מעניינת (וחופרת)
תודה על העניין שאתה מביא איתך
ועל השקט
ועל הצחוק
ועל היופי הנערי והמחרמן
ותודה על המוזיקה שמרגישה כמו שוק חשמלי ללב שלי כמעט בכל פעם
*
החלטתי להישאר במקום העבודה
זה היה כרוך בהצבת תנאים וקבלת קידום משמועתי בשכר וקבלת עוד כמה סמכויות שביקשתי. ביום שלישי הצוות הדבילי שלי ערך לכבודי הרמת כוסית, על שהפכתי את ההחלטה.
ובכלל, אני מוצאת שאני אשכרה נהנית מהעשייה, שהפכתי למשמעותית ובעלת השפעה, מכתיבת דרך בארגון ענקי. זו תחושת סיפוק שהייתה חסרה לי מאד, והנה.
*
הייתי הבוקר בסדנת אפיה ללא גלוטן.
אני ואפייה ממש, אבל ממש לא חברים. רוב הסדנה פיהקתי ורציתי למות. אבל השתתפתי והכנתי מלא דברים.
את כולם, כולם!!! בייגלה אכלה בתיאבון רב.
מרגישה שכבשתי את האוורסט. הורה לילד שאינו בררן קיצוני לעולם לא יבין.
*
אבל נכון לרגע זה
קצת עצוב לי בלב.
לא שואלת למה
נותנת לזה להיות
ולחלוף.