אתמול צפיתי בפרק הראשון של הדוקו על אביתר בנאי.
איש עמוק, מוכשר, מעניין
וכל מה שרציתי ודמיינתי היה איך וכמה נעים להתכרבל איתו ולהסניף לו את הצוואר.
ממליצה לכם לצפות.
אתם לא חייבים לאהוב את שיריו למרות שאתם סתומים אם אתם לא אוהבים, אבל לראות את המסע שלו, דרך עיניו, דרך מה שזוגתו מספרת.
הו, הלב שלי התרגש כל כך כשהם סיפרו על איך הכירו.
היא אמרה שהיא הרגישה משהו כל כך חזק ממנו, שהיא לא הצליחה להביט בו.
ואני חושבת לעצמי ושואלת
מי? מי היה לי בחיים שידעתי להרגיש ולומר בביטחון - הוא שלי, אני שלו. גם אם אנחנו לא ביחד במובן הפשוט של המילה.
יש לי תשובה.
היא לא באמת משנה.
תרימי את הראש ג'נט אהובית מתוקה
תרימי
הזדקפי
צאי לעולם
אל תוותרי על הרעיון הזה
שיש שם מישהו שהוא בדיוק לך ועבורך
והוא חושב, מקווה ומייחל לאותו הדבר בדיוק.
תרימי את הראש והביטי קדימה, לצדדים
אבל אם תביטי לאחור יותר.
*
באתי לכתוב בכלל שאני מחכה לפאקינג איראן
בתור עובדת בית חולים ענקי
אני רואה, שומעת ונערכת למה שהולך לקרות. במלחמה הקודמת הבטחתי לעצמי לא לעבוד יותר במקומות חיוניים. והנה, אני פה. נערכת. וחברים יש פה היערכות ענק! לא שבא לי להלחיץ..
וההמתנה הזו
פאק
זה גומר אותי.
די כבר. שיקרה וייגמר וזהו.