בא לי לספר לכם סיפור
על מבוכה
שליח של חברה כלשהי שמגיע אלינו למשרד בקביעות הרגיש ממש סבבה לפני כמה חודשים וקרא לי "יא שמנה" כשראה אותי אוכלת בעונג רב עוגיית שוקולד. הוא הוסיף עוד כמה הערות עוקצניות וכל מי שישב אצלי במשרד נכנס בו.
אני צחקקתי והעברתי את זה, ומצאתי את עצמי מספרת לו שזו שהוא קורא לה שמנה היא גם מדריכת פילאטיס בדימוס. ואז הוא הוסיף לאש ותהה בבוז "את?!"
בפעם הבאה שהוא הגיע אלינו, הוא התנצל בכאילו. למה כאילו? כי הוא המשיך לדבר אלי בטון מקטין. אמרתי לו שבפעם הבאה ידלג על המשרד שלי ויאללה שיתעופף.
כשהוא הגיע שבוע אחרי החלטתי לשתף את כל יושבי המוקד שלי בנוכחותו שהנל הנו מטרידן שחושב שלזרוק הערות פוגעניות לנשים זה מצחיק. ואיזה מזל יש לו שלא בא לי לפגוע בפרנסה שלו.
הוא שתק ויצא משם ומאז הוא אומר שלום מנומס וממשיך הלאה.
אז למה, למה, למה
אני מרגישה לא נעים? אה?
זו הפעם הראשונה אי פעם שלא זרמתי על הקטנה ופגיעה.
כשראיתי את אשתו (השוויץ בה והסביר לי שככה. צריכה להיראות מדריכת פילאטיס. מנותחת, מנופחת, מתוחה, רזה מאד, עם שדיים ענקיים מסיליקון ואפס הבעה אנושית) קצת ריחמתי עליו. וגם קצת עליה. שהיא צריכה לחיות עם הביוב המהלך הזה. ועל זה שיש לה תפיסה ממש מעוותת של יופי ובריאות. כן, אני שיפוטית.
למה בא לי לספר לכם את זה? לא יודעת. אולי בא לי לשקף את זה לעצמי בכלל. אולי כי היה איזה טריגר פיצי פצפון לפני יום שקצת מכווץ אותי.
ולא בא לי כיווץ.
בא לי שחרור ורפיון.
בא לי לבכות בקתרזיס מוגזם ושכל המסקרה תנזל לי עד לצוואר.
בא לי לשמוע מילים טובות, מחבקות, שרואות אותי. ואת הגוף הנפלא הזה. תוך כדי כפכוף טוב. בחיי, זה אפשרי וזה נפלא!
איך אני שונאת!! פוסטים של בא לי.
יאללה ביי. קמתי לטרוף את בייגלה.