בדרך לים אתמול נזכרתי בפעם האחרונה בהחלט בה נפגשתי עם האקס. הכל כבר היה מת וגמור ביננו אבל אז לא הייתי מסוגלת לשחרר אחיזה שבסופו של דבר הכאיבה יותר מלשחרר.
נפגשנו בים, הוא הגיע כועס וחסר סבלנות וידעתי שאין עוד טעם לדבר לליבו. חפרתי את החול עם כפות רגליי ולא הצלחתי ליישר מבט. לא יכולתי להביט בו מביט בי בעיניים ריקות, בעיניים שאין בהן אהבה עבורי יותר.
עזבנו את המקום יחד
הוא עמד ליד הרכב שלו וחיבק אותי חיבוק ריק מאהבה גם כן.
שבוע אחר כך ישבתי על כורסת המטפלת החדשה ושיניתי את חיי מבלי להבין כמה הצעד הזה אכן עתיד לשנות את תפיסתי.
אני רק יודעת דבר אחד בבירור:
לעולם לא ארצה להרגיש כך שוב. אני חיה את הרגע הזה שוב ומתכווצת פנימה.
לעולם לא אבקש אהבה מאדם שלא רוצה לתת.
אהבה לא צריך לבקש.
יום יבוא ואני אשב באותו החוף, באותו מקום, וזוג ידיים יעטפו אותי בחיבוק.
עד אז
אני והפייסל מתחברים לשקיעה.
