למשל
שהפוסט של התשיעית של בטהובן על מוזיקה ממש הזיז אצלי משהו.
זה גרם לי לחשוב על כמה מוזיקה היא חלק חשוב מהוויה שלי, ואם זה חלק מההוויה שלי, זה חייב להיות חלק ממערכת יחסים עם איש.
נזכרתי שבכל הקשרים המשמעותיים שלי, כל מה שהיה מעבר לשאכטה וצחוקים, שיתוף מוזיקה היה חלק חשוב ביחסים. היינו מכניסים מוזיקה להכל. למפגשים, לזיונים, לשיחות וואטסאפ, לתיאור מצב רוח. המוזיקה הפכה לפס קול ביחסים.
מוזיקה מזיזה לי את נימי הנפש. אם זה תופס לי את האוזן זה תופס לי מקום בלב.
זה איש שמאפשר לי לחשוף בפניו חלק מהנשמה שלי. וזה מישהו שמרשה לחשוף חלק פרטי משלו בפניי.
מוזיקה היא השער. היא הפתח. היא המפתח. מוזיקה.
*
והשנים עוברות.
השיתופים שלי מתמעטים. כך גם החשיפה הרגשית שלי בכתיבה. אני לא אותה ג'נט שכתבה פה את הקרביים שלה לפני מספר שנים.
יש לי צרכים שאינם מקבלים מענה.
מישהו לפני כמה ימים כתב לי "את לא במצב רוח פלרטטני"
זה לא נכון. אני מורעבת לשיחה טובה שתחייה לי את הליבידו. רמז: זו לא שיחה שמתחילה ישר ממין.
אני שופטת את עצמי ללא הרף. מדליקה עוד פייסל קטן כדי לכבות את המחשבות: "את לא מאפשרת לאף אחד לפתח איתך שיחה", "את כל הזמן דרוכה כאילו כל העולם מנסה ליין אותך תורידי מגננות", "אולי את בררנית מדי" (אימא? השתלטת על הראש שלי?)
מה אני רוצה לומר?
מה זה משנה. למה תמיד חשוב לי לכתוב הבהרה. כאילו לחתום באיזה משפט שמסדר את הדברים ואז שקט.
אז אני רוצה לשאול. ערב פסח. קושיות וזה.
מה קורה כשצורך אינו מקבל מענה לאורך זמן רב?
אני חושבת שיש לי תשובה. אבל אני מפחדת לכתוב.
אני מתגעגעת למשהו שהיה לי פעם. אני רוצה בזה שוב. ללכת לישון עם איש בלב. לדאוג לאיש. לאהוב איש. לתת לאיש לדאוג לי ולאהוב אותי בחזרה.
זה מרגיש כל כך טוב. אני מרגישה שזה רחוק ממני, וככל שזה מתרחק ממני כך אני נעצבת יותר.
ואם בדפוסי כתיבה עסקינן
אני שמה לב שתמיד אחרי שאני כותבת על חוסר כלשהו או על צורך כלשהו שלי אני מייד חייבת להבהיר ש: חיי מלאים בכל טוב, ואני עסוקה ואהובה ומחובקת, ויש לי מה לעשות ועם מי וכל הטוב הזה. וזה לא שאני יושבת בבית ומקוננת ובוכה על מה שאין לי. טוב לי.
ועם זאת
ולמרות הכל
אני רוצה אהבה. גאד פאקינג דאמיט.
שיר יפהפה שממיס לי את הלב. שווה לחפש את פירוש המילים בעברית. רק אומרת.