מאז ומתמיד אהבתי את זה קשוח,
כשחברות בתיכון עוד התלבטו אם לשכב עם הבחור או רק להתמזמז, אני כבר ידעתי מה אני רוצה.
רציתי אותם רעים, קשוחים, מכאיבים,
אל תהיו רומנטיים, אל תהיו עדינים,
בואו נזדיין כמו חיות, בואו נעשה אהבה כאילו היא שנאה,
בואו נשכב בתאווה ותשוקה ורעב וצמא, כאילו זו הפעם האחרונה.
בגיל 18, החבר הממש רציני הראשון שלי, אהב את זה עדין.
ואני? אני נסגרתי.
הכוס שלי נסגר בפניו כמו בנק בשעה 13:00.
במשך שנה לא הצלחתי לשכב איתו, הכוס שלי המציא לעצמו מחלה שאף רופא לא הצליח למצוא, אבל כאב לי, באמת באמת כאב לי.
הגוף שלי היה חייב כאב, וכשהוא לא קיבל את זה מהאיש הקרוב ביותר - הוא יצר כאב עבור עצמו.
בגיל 21 הכרתי את החבר הרציני השני שלי, והוא אהב את זה כואב ופרוע וסוטה ואוהב וכל מה שרציתי. אני חושבת שבפעם הראשונה שהוא קרא לי ״זונה קטנה שלי״ התרגשתי כמו אישה שמציעים לה נישואים.
מישהו הבין אותי.
עשינו בדס״מ לפני שידענו שיש לזה שם. חקרנו שליטה לפני שידענו שאנחנו קטגוריה. הייתי הנשלטת שלו והזונה הקטנה שלו וזאת שהוא מכאיב לה ועם כל זאת הרגשתי הכי אהובה.
אבל אז הנשמה שלי חיפשה עוד כאב, כי הכאב הוא כמו סם- ממכר. את תמיד רוצה יותר.
והמשחקים יצאו מגבולות המיטה, וחלחלו אל החיים עצמם.
זה היה כואב, ומילת ביטחון כבר לא הייתה.
מכל מכאיביי השכלתי,
והיום אני יודעת טוב יותר, אני מקווה.
הנפש שלי מכוונת אותי כל פעם למשהו יותר מופלא במסע הזה. וסוף סוף אני יודעת להגיד מה מגיע לי ומה אני רוצה.
אז לכם שם שמחכים לי בעתיד הקרוב או הרחוק,
אתם צריכים להיות עדינים כמו שאתם אכזריים.
אתם צריכים להיות רומנטיים כמו שאתם שולטים.
אתם צריכים להיות כנים לא פחות משהראש שלכם יהיה מלא בדמיון.
אתם צריכים לכבד, להוקיר ולהעריך, לא פחות משאתם צריכים להשפיל, להוריד ולצוות,
אתם צריכים להיות אוהבים, כמו שאתם מכאיבים,
ואולי בעצם אפילו… קצת יותר.
