אנחנו - הנשלטות, הילדות, הזונות, השפחות,
תקראו לזה איך שתרצו,
אבל אנחנו באותה סירה.
אנחנו לא רק נותנות את השליטה בגופנו, במוחנו,
אנחנו לא רק מוסרות את המפתחות לכל הפחדים שלנו,
אנחנו לא רק מרצות, משרתות ומצייתות,
אנחנו מעניקות את הלב שלנו.
הלב שלנו, שווה לשולטים יותר מכל מציצה, טובה ככל שתהיה,
יותר מכל ״כן אדוני״ או ״כן דאדי״,
יותר מכל סימן אדום על הגוף שלך, או גלגול עיניים כשהוא חונק אותנו,
הלב שלנו זו ההוכחה עבורם שאנחנו באמת באמת שלהם,
עד הסוף.
הלב שלנו זה היהלום בתכשיטים, הדובדבן בקצפת, הסביח של עובד של הסביחים.
ולפעמים אנחנו נותנות את הכתר הזה לאדם שלא יודע לתת לנו מלכות חזרה,
או לאדם שלפעמים נותן חזרה, אבל לא מספיק,
לפעמים אנחנו ניתן את הלב שלנו לאדם שינצל אותו,
לפעמים גם לא תהיה שם כוונה רעה אבל אנחנו עושות בחירה שלא נכונה לנו. שחוזרת על הרגלים שאינם טובים עבורנו.
האם זה רע? לא, ואני גם לא פה כדי להטיח אשמה.
אני פה כדי רגע להזכיר לכולנו,
ובעיקר גם לי,
שכן - אנחנו אוהבות להיות על ארבע, לחטוף מכות, להיחנק, למצוץ, להיקשר, להיות חסרות אונים, קטנות, זונות.
אבל מחוץ למשחק?
אנחנו מלכות.
ושאף אחד לא יתן לנו להרגיש אחרת.
❤️
קראתי לפוסט ״איך לעשות בדס״מ ולהישאר בלי לב שבור״,
הייתי אולי צריכה להוסיף סימן שאלה, כי לי עדיין אין את התשובה במלואה.
אבל אני לגמרי מרגישה
שאני בדרך לשם.
