מישהו חכם הזכיר לי השבוע את אשת לוט, זוכרים אותה?
זו שאמרו לה שידאגו לה להכל, רק שתתקדם קדימה בלבד, אך היא לא עמדה בפיתוי, הסתכלה אחורה והפכה לנציב מלח.
מה המשל?
כשאנחנו מסתכלים אחורה, במקום להיות עם העיניים קדימה, אנחנו נתקעים.
פרידה מאדם אהוב, לרוב כשעדיין אוהבים אותו,
היא כמו להיפטר מנצנצים.
זה לוקח נצח.
את מנסה, אבל תמיד בסוף מוצאת איזה נצנץ בגבה או זכרון מתוק מפעם, לא בהכרח לפי הסדר הזה.
עם השנים הבנתי שאנשים שאני אוהבת - אני תמיד אמשיך לאהוב. אין בי את המנגנון הזה שעובר הלאה לחלוטין, והלב שלי מכיל כבר כמה וכמה אנשים שקיבלו פינה בלב שלי.
ולמרות הרומנטיקה הזו, שהיא בטעות גם מציאות חיי, האמת היא שאף אקס או אקסית שלנו הם לא נצנצים.
לפעמים אנחנו מסתכלים אחורה בזמן והכל נראה לנו מנצנץ,
האידיאלזציה היא אכן מנגנון קסום,
משכיחה מאיתנו תמיד את הדברים הפחות הטובים.
אבל תמיד צריך להזכיר לעצמנו שמה שנראה לנו מנצנץ - לרוב זה פשוט סתם חתיכת פלסטיק קטנה שנראית נוצצת בהשתקפות עם אור.
לצערי או לשמחתי,
העיניים שלי תמיד מלאות אור.
תמיד אני אסתכל על בן אדם ואראה את הטוב שבו.
גם אם הוא פגע בי, גם אם שיקר, אני מסתכלת ורואה את מה שנוצץ.
זה חסרון? זה יתרון? אני חושבת שזה פשוט מה שזה.
להסתכל קדימה עבורי זה מאמץ,
להמשיך הלאה זה קשה,
אבל כל עוד אשת לוט לא הופכת לנציב נצנצים, מי רוצה להיתקע במבט לאחור?
