תמיד שכאתה אומר לי "יש לי משימה בשבילך" או "הנה העונש שלך" אני מתחילה לחשוש.
חוששת שזה יהיה משהו ש"גדול עליי" משהו שלא אצליח לעשות.
אני נכנסת למצב דריכות ומחכה. מחכה שתאמר לי מה אתה רוצה שאעשה.
עד עכשיו עמדתי בכל המשימות שנתת. גם הקשות ביותר עבורי.
קמיקזה. לא מוותרת. גם אם יוצא לי לא טוב מנסה בשנית עד שאתה מרוצה.
זכור לי עונש שאהבתי לקבל ממך (מקווה שמותר לי לאהוב עונשים🤦🏼♀️).
זה היה יום בו סף החרמנות שלי הייתה גבוהה במיוחד(לא נדיר כשמדובר בך), כמה ימים לפני מפגש.
"בעלך בבית?"
"לא"
" גשי למקרר, תוציאי 10 קוביות קרח. שלושה תכניסי לכוס הרטוב שלך ו- 7 על החזה"
קמיקזה אמרנו לא? מיד ניגשת לבצע.קטן עליי לא מפחדת מקור. אוהבת קור. שונאת שחם לי.
שוכבת במיטה ועושה בדיוק מה שביקשת. המגע של החום שלי המיס בשניות את קוביות הקרח, הרגשתי לשניות את הקור אך במהרה זה עבר.
"חרמנית עדיין?"
"כן, מאוד. זה נמס מה שהכנסתי"
"אוקי, עכשיו לאט לאט, תכניסי את שאר הקוביות, את כל השבעה"
ואני מבצעת. אך הפעם בגלל הכמות הם לא נמסו מהר כל כך. המיטה מתחילה להרטב. ממני? מהקרח שנמס? לא יודעת.
רק זוכרת שזה היה קר, קר שאי אפשר לשאת. קר ששיתק את הגוף. בלי יכולת לזוז. צמרמורת עוברת בי, אני לא מוציאה אותם נשארת ככה.
" הן כולן בפנים"
"יופי כלבה, את צריכה להתקרר חרמנית שכמוך, שלא יודעת להתאפק.
עכשיו תוציאי ותצלמי את מה שנשאר"
"אבל לא נשאר, הן נמסו. כולן"
"אוחחח, כלבה חרמנית שלי את"
