גדולה בהרבה מהגיל של ההורים שלי.
חברה שהיא אמא, אחות, דודה, מנטורית.
חברה שהיא מכלול עבורי בכל כך הרבה היבטים.
חברה שאומרת שכשאני לא מגיעה לעבודה אין לה חשק להיות במשרד.
היא נשואה 50 שנה.
לפני כשנה היחסים עם בעלה עלו על שרטון.
הוא טען שהיא קברה אותו כל השנים ושהוא רוצה לעזוב את הבית.
שנה שאני איתה יד ביד תומכת ומייעצת לה בקשר עם בעלה.
שנה שאני רואה אותה נלחמת בשיניה על הגבר שהיא אוהבת, הגבר היחיד שהיא ידעה.
זוכרת ששאלתי אותה לפני שנה "אולי יש לו מישהי?" .
היא ביטלה אותי מיד.
לא רצתה לספר לי את מה שהוא גילה לה כבר אז.
היום הוא עוזב את הבית. כבר שבוע שאני מנסה לא להשאיר אותה רגע לבד.
שבוע שאני מרגישה הבת שלה, אחות לילדים שלה.
כואבת את כאבה, מנסה להבין...
היום היא נשברה וסיפרה לי שהוא ניהל רומן של שנתיים וחצי.
הרגשתי את הסכין בלב.
ואז הכל יצא ממנה....
סיפרה מה הוא סיפר לה על הקשר שהיה לו...
דברים שידעה במשך כל השנה ושמרה לעצמה.
הוא סיפר לה על הפעם הראשונה שזה קרה.
סיפר שהיא משכה אותו לשם שלא הייתה לו כוונה.
סיפר שהיא עשתה לו חדווה בלב.
שהוא הרגיש חי.
סיפר על המלונות שהם היו בהם.
סיפר שהוא לימד אותה למצוץ.
סיפר שהוא לימד אותה מהי אורגזמה.
סיפר על הפעמים שהוא שיקר שהלך לעזור לחבר אבל בעצם הלך אליה.
סיפר שיש לו רגש כלפיה.
סיפר שהוא עזר לה להתקדם בעבודה.
סיפר שהוא לימד אותה חוכמת חיים.
דברים שהיא שמרה בתוכה שנה שלמה ולא שיתפה.
ואני יושבת מולה...
הנשמה שלי יוצאת מהמקום מכל מילה שיוצאת לה מהפה.
בוכה את נשמתי. לא מאמינה על מה שאני שומעת.
לא מאמינה כמה לא מגיע לאישה שמולי לחוות את הדבר הזה.
ממררת איתה בבכי ומחבקת.
מרגישה שהלב שלי שבור כאילו שאני חווה את זה.
בתוכי מרגישה אפסה...
כי הרי אני גם האישה השניה.
זאת שניהלה ומנהלת רומנים ארוכים.
זאת שאוהבת מהצד.
זאת שלאיש האחר נותנת את החדווה שכל כך חסרה בבית.
חוזרת לבית...בוכה וקרועה...
ואני תוהה לעצמי, למה אני בוכה?
עליי? עליה?
אולי על שתינו?
