רעש לבן

טוב להיות חולה לפעמים. בקטנה, ככה, ליום אחד.
מצד אחד קר בחוץ והגשם יורד כל-כך חזק שאתה מסתובב הצידה לבדוק אם באמת סגרת את החלונות במכונית, מצד שני חם לך ואתה מזיע בפדחת כאילו שוב שמת גרב אחד שחור ואחד אפור והלכת ככה לבית-הספר וכולם צחקו עליך עד שנאלצת להוכיח להם שגם ילד מפוזר דעת יכול להרביץ חזק.
בפגישת עבודה שלא הצלחת לחמוק ממנה אתה מפתיע את עצמך עד כמה אתה יכול להגיד דברים חכמים וקשורים למציאות, ושוקל להמליץ לארגון הבריאות העולמי לאמץ את 38 צלזיוס כסטנדרט חדש למען אנושות יותר רגועה וקוהרנטית.
ואתה אפילו מספיק כמה דברים שלא הספקת כל השבוע, דהיינו לנקות את ערמת האבק שאתה קורא לה "רצפה", ולאכול איזו פיתה.
הגשם הוא תירוץ טוב מאין כמותו לחלות. היה גשם, אתה אומר לעצמך. תוכל לספר שבחורף היית קצת חולה, ולא סתם בסתיו - לפני כולם ובלי קשר לכלום, כמו איזה אוונגרד שנורא גאה בעצמו ומבין רק מאוחר מדי שהוא סתם מפספס זיונים טובים כי הוא בריא כשכל הכוסיות חולות.

ליום אחד זה בסדר. אבל אם גם מחר אני ממשיך להרגיש שיכור בלי אלכוהול ולדבר על עצמי בגוף שני זה כבר יתחיל להרגיז.