רעש לבן

היא

לעולם היא לא מתעייפת מהמשחק הזה. לפעמים הוא נראה לה קל כל כך, כבר כמעט קל מדי. מפלרטטת במקצוענות. מובילה אותם אל מלכודת הדבש. כמה מילות אירוטיקה מאחורי המסך, קצת מיסתורין במידה מתאימה, והנה הם כבר עוזבים את מה שהם עושים ברגע זה, ויוצאים לפגישה איתה.
והיא, היא אף פעם לא מגיעה. פעם עוד היתה באה ומסתכלת מרחוק. עכשיו מספיקה לה הידיעה שהם שם, מחכים לשווא, גולשים על גלי הפנטזיה שיצרה, מוצאים את עצמם שוב בודדים כפי שהיו, ומרגישים את רעד חיוכה.

רגע לפני שהוא יצא הוא התנצל קצת, ביקש לדעת אם יפריע לה שהוא בעל מום קטן. רגל בעייתית מלידה. קצת צולע, אבל הבטיח שזה לא יפריע. הוא באמת בסדר, וגם נראה טוב.

"בוא נוותר" היא אומרת לו, ומקפידה להבטיח שזה לא בגלל זה. משהו צץ. היא לא תוכל להגיע. פעם אחרת, היא מבטיחה. זה באמת לא קשור.

וברגע האחרון היא מעזה גם להגיד "סליחה".


הוא

זה הכי קל בעולם, הוא מספר לחברים שלו. לא צריך לרדוף אחרי אף אחת. יש נשים שפשוט מחפשות את זה. אוהבות שאתה קצת מניאק. אוהבות שאתה פשוט דוחף את עצמך אליהן. תהיה מניאק, תהיה קשוח איתן. הן אוהבות את זה. הן חולות על זה. לא צריך להתעסק עם כל אלו שמחפשות אהבה ורגישות. סקס קל ומהיר.

אז מה אם היא לא נראית הכי טוב. זה לא חשוב בכלל. ככה היא רוצה את זה, הוא אומר לעצמו. קצת רושם של בטחון, תראה לה שאתה קשוח, תמשוך לה בשיער ותיכנס.

ואז הוא מגיע, שומע אותה מבעד לדלת מדברת בטלפון. אומרת לחברה שלה שאולי הפעם זה באמת, שהיא לא סתם נותנת את עצמה בקלות. הוא נשמע באמת כמו מישהו שירצה להישאר. מישהו שגם יחבק אותה.

הוא מחכה כמה דקות ומתקשר. "אני חושב שזה לא ילך" הוא אומר לה ומסמיק בלי שתראה. "סליחה".


אני

המידה הרעה ביותר היא מידת היהירות. חוסר ההקשבה למי שמולי, ולכל אלה שהיו מולי ועכשיו הם בתוכי. המידה הרעה ביותר היא האשליה שלא טעיתי, שלא אשמתי בגדתי וגזלתי. שתוקף מעמדי מתחייב רק מתוך מילותי, ולא מתוך סביבתי.

הבטחון שאוכל לנסוך מקורו רק ביכולת השיפוט הפנימית. בלי זה אני אוסף של תנועות ומילים ריקות. היכולת של הצד השני לקבל אותי נבחנת רק בטעויותי. היכולת לראות ביהירותם של אחרים את יהירותי שלי, בריקנותם את ריקנותי, ובעיניהם את עיני, היא מקור הכוח. כל השאר טקסים ומזמורים.

על כל טעויותי, מכל מי שהרגיש אותן, אני מבקש סליחה.

בכל יום אחרי העבודה, בדרך הביתה, הלב שלה לא מציית לה.

הרגליים שלה הולכות מהר, העיניים שלה מתרוצצות בכוח, ובדמיון שלה היא עדיין עוצרת שם בכל יום, לפנות ערב, ומחכה לו. והלב, הלב שלה הוא זה שמתחיל את הכל, ומזרז את פעימותיו כדי להדביק את נשימותיה העצורות.

נשימות עצורות הן קשות יותר עבור הלב. מאמצות אותו יותר. הזכרון מחיה את עצמו, עולה בה בכוח עצום, מאיים לקרוע את גופה, וחומק שוב אל המחבוא שלו, עד לפעם הבאה.

בכל יום אחרי העבודה היא היתה עומדת שם, בדיוק בנקודה הזאת, ומחכה. לפעמים היה מגיע, ולפעמים לא. הלב שלה, הלב של פעם, היה מאיץ בתוך השבי שלה בשעה ובמקום הקבועים האלה, בציפיה אל משהו שהוא ידוע ולא ידוע, וגופה היה נקרע, גם אם בא וגם אם לא בא.

כשהיה בא היה לוקח אותה למקום הקבוע שלהם, ומשתמש בה, כמו חור, ואז הולך ממנה. לא היו להם עוד מעשים, ולא היו להם מילים שירככו ויקשטו את העוצמה.

העוצמה באה מתוך השתיקה של הזרות, מתוך התשוקה אל השיגרה.

והשיגרה הזאת היתה כך בכל יום ועוד יום. לפעמים הוא בא ולפעמים לא, ולא היו לו שאלות, ולה לא היו מילים.

היה לה רק החופש הזה לעמוד באותו מקום ובאותה שעה. החופש של הלב שלה לפעום. החופש שהיא מבינה רק היום, כשהיא עוברת שם בכל יום, והלב שלה לא מציית לה, ומאיץ את פעימות העיניים שלה, פעימות החור שלה, ופעימות הרגליים שלה בדרך הביתה.

אפשר סיבוב? >> בשביל גברים, נשים הן כמו מכוניות. דואגים להן, מטפחים אותן, משתדלים שלא יתקלקלו, ובעיקר משתדלים בלי הצלחה להבין מה צריך לעשות כדי שלא יתקלקלו. כי אז צריך לקחת אותן למוסכניק, ומוסכניק זה איום נוראי על הגבריות. גבר רואה אשה יפה ברחוב, לא ינעץ מבט? ואם נעץ, לא יגיד "וואו"? ואם אמר, לא יגיד "הלוואי שהיתה שלי, במקום הקופסה שיש לי מהליסינג"? רק שרוב הגברים גם אם יקבלו את המכונית הכי סקסית שיש, לא ידעו איך לשמור עליה שלא תתקלקל. ואז, נו, המוסכניק וכל זה. אגב, מה שמפתיע זה שגם בשביל נשים אשה אחרת היא כמו מכונית. כלומר, מה שקובע בעיקר זה הצבע של השמלה וכמה היא עלתה.


אגף האקסים >> לא השפה, לא הפורנו, ואפילו לא ערוץ הקניות. מה שבאמת מייחד את המין האנושי היא ההתעסקות המוזרה באקסים ואקסיות. המוח האנושי עדיין לא התפתח מספיק כדי להכיל את הדינמיקה הסבוכה הזאת, או אולי לא התנוון מספיק כדי לדלג מעליה כמו חיות הבר שיודעות להיפרד בלי לפגוע בהרגלי התזונה. זאת הסיבה שכשאנחנו פוגשים את האקסית, או את האקס של החברה של האקסית, או את האקסית של החבר הכי טוב, או את האקס הקודם של האקסית - אנחנו תמיד מרפדים את הפגישה הזאת עם כמות נכבדה של אלכוהול.


חתיכת שיכור >> נראה שאין צמח, פרי או ירק, שהאנושות לא הצליחה לאלף אותו לכדי משקה משכר. במקום נידח כלשהו בעולם, שאני לא זוכר אם באמת ביקרתי בו או שסתם ישבתי בכורסה ושתיתי עד שמוחי ביקר בו, סיפרו לי שהיה גם נסיון להכין שיכר מבשר כבש. היתה רק בעיה אחת עם חומר הגלם: בניגוד לענבים או סלרי, הבשר היה כל-כך טעים ומגרה, שהעדיפו פשוט לטרוף אותו מיד, ולסגור במקומו ל-12 שנה באיזה מרתף את הטמבל שהעלה את הרעיון האחר.


ולסיום, התחזית >> עוד מעט יבוא החורף. עוד מעט, נו. חכו נו, עוד שניה. מיד אחרי ההתחממות בשבוע הבא, והטמפרטורות הגבוהות מהרגיל אחר כך. עוד מעט יהיה ממש קר וגשום, ולכן פתחתי באופן חגיגי את סדרת ביקורי הפרידה מהים (להבדיל מסדרת הביקורים הרגילים שהיו עד לשבוע שעבר). מה שמעניין בים, זה שנשים הולכות שם עם חזיה ותחתונים. כן נו, בגד ים ב-600 שקל כי זה מהשנה שעברה הוא כל-כך שנה שעברה, אז חייבים חדש. אבל בינינו - חזיה ותחתונים, כן? בעצם מה שקורה פה זה שאותן נשים שאם תגיד להן בבית לבד להיות עם חזיה ותחתונים (או גופיה ותחתונים, שזה נפלא לא פחות) ילכו לבכות או לקנות איזה בגד מרגיע, פתאום לא מתביישות כשהן בים מול עוד מאתיים אלף גברים. ולא שמדובר במאתיים אלף גברים מגרים במיוחד. עכשיו בואו נודה - עבור רוב הנשים, ואני משתמש במילה "רוב" כדי להיות מנומס, חזיה ותחתונים (או גופיה ותחתונים, למען הפלורליזם) זה מראה סקסי הרבה יותר מעירום מלא. אז בואו נעשה עסק: נשים ילכו בחזיה ותחתונים (או גופיה, נו. נודניקים) גם ברחוב, ובתמורה גברים יקפידו לשים דאודורנט (שזאת בעיה אחרת של הקיץ, שהחלטתי לא להתמקד בה כרגע כי היא בעיה פחות סקסית). אני מקווה שההצעה הזאת תצליח יותר מהעצומה שיזמתי כשהייתי סטודנט - להקים בנוסף למקלחות נשים ומקלחות גברים בבריכה, גם מקלחות משותפות, לאלה שיבחרו בכך.
(לסקרנים שביניכם - זה הסתיים בזה שהוחלט שלא הוגן שיהיו לגברים פי שניים מקלחות מאשר לנשים)


שבת שלום.

יש לילות כאלה, יתושה רעבה מתרוצצת סביב הראש שלי עד שאני מדביק אותה בסטירה אל הקיר.
יש ימים כאלה, הראש מתרוצץ כמו יתושה רעבה. מחפש מחשבה על גוף רך וחם.

אז אני נזכר בה.

אמרתי לה, זכרון של מה שהיה אינו פנטזיה. תוכניות על מה שיהיה אינן פנטזיה. ובכלל, כמה אפשר לחיות על פנטזיה? כל הזמן היא מנסה. תמיד אוספת גברים וצובעת אותם בצבעי הפנטזיה שלה. היתה לה פנטזיה על כושי, אז היא מצאה איזה תימני גבוה ואמרה לו "אתה כושי". והוא אמר "סבבה, מה שתגידי. עכשיו אפשר לגעת בציצים שלך?". אחר כך היא רצתה אופנוען קשוח, אז היא מצאה איזה שליח פיצה על קטנוע ורכבה איתו אל השקיעה. אבל בסופו של דבר אי אפשר לרמות את ההורמונים יותר מדי זמן. כי בסופו של דבר מדובר על תימני עם קטנוע, בחוף הים של הרצליה.

ואני אומר לכי על זה, אבל עד הסוף. תתמסרי לפנטזיה שלך ולא לגירסאות כיסוי שלה. וחוץ מזה אני אומר, באמת יש לך ציצים מדהימים, אבל זה לא קשור. בינתיים.

ציצים או לא ציצים, אני בכלל תקוע ביום כזה שהראש מתרוצץ. כותב שלושה דברים במקביל, מעשן עד שהגרון שלי הופך למשחיז סכינים, ואז מעשן עוד. שומע את אותו שיר שוב ושוב עד שאני אפילו כמעט זוכר את המילים. כמעט מתפתה לאכול כמו חזיר, אבל הגרון שלי יבש מדי, אז אני מחליף את זה בלהזיע כמו חמור.

בסוף היום הכל מתחבר בראש, והכל קשור. אפילו היא. כי גם היא בסך הכל פנטזיה של מישהו אחר, שהוא פנטזיה של מישהי אחרת, כמו פאזל תלת מימדי שמקבלים מתנה לחג. אבל אני בסוף היום מעיף את המחשבות מהראש עם אוננות בריאה וחזקה, ושוטף את הזיעה עם מקלחת. והיא עדיין תקועה עם ההוא שהחליף את ההוא שהחליף את הקודם, וכל החול הזה שנדבק לרגלים מהים בהרצליה.

עד שבוקר אחד היא מתעוררת ומגלה שהסדין שלה רטוב לגמרי מרוב פנטזיות, כמו שהקיר שלי מלא דם שנסחט מאיזו יתושה רעבה.

דיסוננס. בצהריים, באמצע יום כיף שעשיתי לאחיינים הקטנים שלי, קיבלתי את ההודעה על הסרת איסור הפרסום. כל שאר היום הייתי מנותק מטלפונים וחדשות. העולם שלי היה רק הילדים שאיתי. בערב, אחרי שהם הלכו, קראתי את כל הפלצות ההיא, והלב שקע לתוך מים עכורים.

כרוניקה. תמיד יהיו אלה שיצאו מן הכלל, שיאמרו שהתקשורת מגזימה בתיאורי הזוועה, מוזילה את הזעזוע. להיות מורם מעם, שוחה נגד זרם המים העומדים - גם זו דרך להתמודד, אני אומר לעצמי. ומוצא את עצמי מתמקד בכרוניקה ובורח מדמעות התנין שאינן שלי.

פלאשבק. כמה שעות אחורה. אני נבלעתי בתוך העצב של האחיינית שלי, שכל אכזבתה היתה מכך שלא הספקנו לעשות את כל מה שתכננו. הזמן רץ, והיא עוד ניסתה להספיק לצייר לי ציור לפני שתצטרך לחזור הביתה.

פרופורציות. זה העצב הקטן והמטריד שהיה מולי אז. העצב של ילדה שטוב לה כל-כך, עד שזה לא מספיק טוב בשבילי. קח קצת פרופורציות, אני אומר לעצמי. אבל פרופורציות באות מתוך אמונה בסטנדרטים. והסטנדרטים שלי קצת יותר גבוהים מלאפשר חיים בלבד.


עד שהכה אותי הדיסוננס.

רגשות אשם גורמים לדחפים של הרס עצמי. גם כעס, אם הוא מלווה בחוסר אונים. חוסר אונים הוא מגבלת הכוח. הוא הפער בין האמונה ליכולת. הוא רגש האשם.
כיפוף העקרונות מתוך חמלה הוא בגידה עצמית. בגידה עצמית היא הגרועה שבבגידות. בגידה עצמית היא איבוד שליטה עצמית. איבוד שליטה שבא כתגובה לאיבוד שליטה אחר. איבוד השליטה הגרוע ביותר.
כל השוואה בין שניים היא חשבון יחיד. כל חשבון יחיד הוא קל לחישוב. השוואה בין חשבונות שונים היא החשבון הקשה ביותר.
מחשבות הן מסע של מכשולים. וממסעותי בין הרים וימים למדתי שהכי קשה להיות אי.

שבת שלום.

1.
הגיזמו הקטן שעוזר לי לכוון את הגיטרה טוען שהמזגן שלי פולט צליל של "פרפקט ג'י". אני טוען שהמזגן צריך לפלוט קור ולא שירה.

2.
נרדמתי מול הטלויזיה והתערבבו לי בראש דוקוסלב על המרגל ישראל בר, וספיישל ערוץ ההסטוריה על אייל גולן.

3.
"שנאת חינם" ו"אהבת חינם" נמצאים במקום הראשון במצעד הביטויים שנאמרים לחינם.

4.
יש צירופי מקרים נעימים, יש צירופי מקרים מוזרים, ויש צירופי מקרים שאפשר לצפות מראש.

5.
אני יכול להגיד לך מה ללבוש - ואני אגיד. אני יכול להגיד לך מה לאכול - ואני אגיד. אני יכול להגיד לך מה לעשות - ואני אגיד. אבל אני לא יכול להגיד לך מה להרגיש. ואני יודע שתרגישי.

#
האיש שהיה איתך אומר לך בדיוק את מה שאת מרגישה. כמו ראי. את מתנגדת וצועקת עליו. את פגועה ממנו.
האיש שאיתך אומר לך בדיוק את מה שאת מרגישה. כמו ראי. את מהנהנת ומסכימה. את אוהבת אותו.
איש שאת לא מכירה אומר לך בדיוק את מה שאת מרגישה. כמו ראי. את נמסה ונפעמת. את תהיי שייכת לו.

#
ציפור שעומדת על תיל חשמל - איך היא לא מפחדת להתחשמל?
היא לא מפחדת כי היא לא יודעת מהו חשמל. הפחד תלוי בידיעה מוקדמת.

ציפור שעומדת על תיל חשמל - איך היא לא מפחדת לאבד שיווי משקל וליפול?
היא לא מפחדת כי היא יודעת שאם היא תיפול היא תפרוש כנפיים ותעוף. הפחד מוגן בזכות היכולת.

ציפור שעומדת על תיל חשמל - איך היא לא מפחדת לעמוד שם?
היא לא מפחדת כי היא יודעת שעל הקרקע הסכנות גדולות יותר. הפחד הוא יחסי.

#
כל הזמן הזה חשבתי שהיא יוצאת, ומסתבר שהיא רק בורחת.
כל הזמן הזה חשבתי שהיא צוחקת, ומסתבר שהיא צורחת.
כל הזמן הזה חשבתי שהיא ביישנית, ומסתבר שהיא מצוברחת.

לא מתאים לה. היא שונאת את החיים האלה שיש לה בינתיים. שונאת את הבגדים היפים שהיא לובשת לעבודה, שונאת את המחמאות, שונאת את המכונית הקטנה והחדשה שנראית בדיוק כמוה. היא שונאת לבוא הביתה בערב, כי היא שונאת את הבית הזה, את הרחוב שבו הוא עומד, ואת העיר שבשוליה הרחוב עובר. היא שונאת את רעש האוטובוס, את יללות החתולים והתינוקות, ואת הסורגים על החלון.
לא מתאים לה ככה. לקום כל בוקר ולהתקלח, להסתרק יפה ולהתלבש מכובד, לחייך לכולם כאילו היא באמת יודעת פחות מהם, לשים את המכונית בחניה הפרטית, לעבור ליד כל הדלתות הסגורות. היא שונאת את הציצים היפים שלה, את העור החלק שלה. שונאת את זה שכל היופי שלה לא מתאים לדירה הישנה והדפוקה הזאת.
היא שונאת את זה שהעולם כולו לא מתאים לה. והיא בתוכו, לא מתאימה לו.

יש משהו מרגיע בנשימה העמוקה שאתה לוקח, בחיוך מהסוג שמרגיע את העיניים, אחרי שנרגעת כבר מכך שאתה יושב עם מי שבמשך שנים חלמת לשבת לידה, כשמגיע הרגע הזה בו אתה אומר לעצמך שזה כבר יום רגיל ולא עוד הגשמת פנטזיה, כשאתה מחייך עד קצות קמטי העיניים, כשאתה מתבונן בה ורואה שהיא יומיומית כמוך, כמו השתיקה המרגיעה הזאת, כשאתה בטוח כבר שהיא פה, היא באמת פה, אפילו אם בכל הזמן הזה חשבת שזאת מישהי אחרת. אפילו אם לא ידעת בכל הזמן הזה שזאת היא.