לפני 16 שנים. 20 ביולי 2008 בשעה 20:21
יש משהו מרגיע בנשימה העמוקה שאתה לוקח, בחיוך מהסוג שמרגיע את העיניים, אחרי שנרגעת כבר מכך שאתה יושב עם מי שבמשך שנים חלמת לשבת לידה, כשמגיע הרגע הזה בו אתה אומר לעצמך שזה כבר יום רגיל ולא עוד הגשמת פנטזיה, כשאתה מחייך עד קצות קמטי העיניים, כשאתה מתבונן בה ורואה שהיא יומיומית כמוך, כמו השתיקה המרגיעה הזאת, כשאתה בטוח כבר שהיא פה, היא באמת פה, אפילו אם בכל הזמן הזה חשבת שזאת מישהי אחרת. אפילו אם לא ידעת בכל הזמן הזה שזאת היא.
