רעש לבן

לא מתאים לה. היא שונאת את החיים האלה שיש לה בינתיים. שונאת את הבגדים היפים שהיא לובשת לעבודה, שונאת את המחמאות, שונאת את המכונית הקטנה והחדשה שנראית בדיוק כמוה. היא שונאת לבוא הביתה בערב, כי היא שונאת את הבית הזה, את הרחוב שבו הוא עומד, ואת העיר שבשוליה הרחוב עובר. היא שונאת את רעש האוטובוס, את יללות החתולים והתינוקות, ואת הסורגים על החלון.
לא מתאים לה ככה. לקום כל בוקר ולהתקלח, להסתרק יפה ולהתלבש מכובד, לחייך לכולם כאילו היא באמת יודעת פחות מהם, לשים את המכונית בחניה הפרטית, לעבור ליד כל הדלתות הסגורות. היא שונאת את הציצים היפים שלה, את העור החלק שלה. שונאת את זה שכל היופי שלה לא מתאים לדירה הישנה והדפוקה הזאת.
היא שונאת את זה שהעולם כולו לא מתאים לה. והיא בתוכו, לא מתאימה לו.