בכל יום אחרי העבודה, בדרך הביתה, הלב שלה לא מציית לה.
הרגליים שלה הולכות מהר, העיניים שלה מתרוצצות בכוח, ובדמיון שלה היא עדיין עוצרת שם בכל יום, לפנות ערב, ומחכה לו. והלב, הלב שלה הוא זה שמתחיל את הכל, ומזרז את פעימותיו כדי להדביק את נשימותיה העצורות.
נשימות עצורות הן קשות יותר עבור הלב. מאמצות אותו יותר. הזכרון מחיה את עצמו, עולה בה בכוח עצום, מאיים לקרוע את גופה, וחומק שוב אל המחבוא שלו, עד לפעם הבאה.
בכל יום אחרי העבודה היא היתה עומדת שם, בדיוק בנקודה הזאת, ומחכה. לפעמים היה מגיע, ולפעמים לא. הלב שלה, הלב של פעם, היה מאיץ בתוך השבי שלה בשעה ובמקום הקבועים האלה, בציפיה אל משהו שהוא ידוע ולא ידוע, וגופה היה נקרע, גם אם בא וגם אם לא בא.
כשהיה בא היה לוקח אותה למקום הקבוע שלהם, ומשתמש בה, כמו חור, ואז הולך ממנה. לא היו להם עוד מעשים, ולא היו להם מילים שירככו ויקשטו את העוצמה.
העוצמה באה מתוך השתיקה של הזרות, מתוך התשוקה אל השיגרה.
והשיגרה הזאת היתה כך בכל יום ועוד יום. לפעמים הוא בא ולפעמים לא, ולא היו לו שאלות, ולה לא היו מילים.
היה לה רק החופש הזה לעמוד באותו מקום ובאותה שעה. החופש של הלב שלה לפעום. החופש שהיא מבינה רק היום, כשהיא עוברת שם בכל יום, והלב שלה לא מציית לה, ומאיץ את פעימות העיניים שלה, פעימות החור שלה, ופעימות הרגליים שלה בדרך הביתה.
לפני 15 שנים. 27 בינואר 2009 בשעה 18:52
