רעש לבן

היא

לעולם היא לא מתעייפת מהמשחק הזה. לפעמים הוא נראה לה קל כל כך, כבר כמעט קל מדי. מפלרטטת במקצוענות. מובילה אותם אל מלכודת הדבש. כמה מילות אירוטיקה מאחורי המסך, קצת מיסתורין במידה מתאימה, והנה הם כבר עוזבים את מה שהם עושים ברגע זה, ויוצאים לפגישה איתה.
והיא, היא אף פעם לא מגיעה. פעם עוד היתה באה ומסתכלת מרחוק. עכשיו מספיקה לה הידיעה שהם שם, מחכים לשווא, גולשים על גלי הפנטזיה שיצרה, מוצאים את עצמם שוב בודדים כפי שהיו, ומרגישים את רעד חיוכה.

רגע לפני שהוא יצא הוא התנצל קצת, ביקש לדעת אם יפריע לה שהוא בעל מום קטן. רגל בעייתית מלידה. קצת צולע, אבל הבטיח שזה לא יפריע. הוא באמת בסדר, וגם נראה טוב.

"בוא נוותר" היא אומרת לו, ומקפידה להבטיח שזה לא בגלל זה. משהו צץ. היא לא תוכל להגיע. פעם אחרת, היא מבטיחה. זה באמת לא קשור.

וברגע האחרון היא מעזה גם להגיד "סליחה".


הוא

זה הכי קל בעולם, הוא מספר לחברים שלו. לא צריך לרדוף אחרי אף אחת. יש נשים שפשוט מחפשות את זה. אוהבות שאתה קצת מניאק. אוהבות שאתה פשוט דוחף את עצמך אליהן. תהיה מניאק, תהיה קשוח איתן. הן אוהבות את זה. הן חולות על זה. לא צריך להתעסק עם כל אלו שמחפשות אהבה ורגישות. סקס קל ומהיר.

אז מה אם היא לא נראית הכי טוב. זה לא חשוב בכלל. ככה היא רוצה את זה, הוא אומר לעצמו. קצת רושם של בטחון, תראה לה שאתה קשוח, תמשוך לה בשיער ותיכנס.

ואז הוא מגיע, שומע אותה מבעד לדלת מדברת בטלפון. אומרת לחברה שלה שאולי הפעם זה באמת, שהיא לא סתם נותנת את עצמה בקלות. הוא נשמע באמת כמו מישהו שירצה להישאר. מישהו שגם יחבק אותה.

הוא מחכה כמה דקות ומתקשר. "אני חושב שזה לא ילך" הוא אומר לה ומסמיק בלי שתראה. "סליחה".


אני

המידה הרעה ביותר היא מידת היהירות. חוסר ההקשבה למי שמולי, ולכל אלה שהיו מולי ועכשיו הם בתוכי. המידה הרעה ביותר היא האשליה שלא טעיתי, שלא אשמתי בגדתי וגזלתי. שתוקף מעמדי מתחייב רק מתוך מילותי, ולא מתוך סביבתי.

הבטחון שאוכל לנסוך מקורו רק ביכולת השיפוט הפנימית. בלי זה אני אוסף של תנועות ומילים ריקות. היכולת של הצד השני לקבל אותי נבחנת רק בטעויותי. היכולת לראות ביהירותם של אחרים את יהירותי שלי, בריקנותם את ריקנותי, ובעיניהם את עיני, היא מקור הכוח. כל השאר טקסים ומזמורים.

על כל טעויותי, מכל מי שהרגיש אותן, אני מבקש סליחה.