רעש לבן

דיסוננס. בצהריים, באמצע יום כיף שעשיתי לאחיינים הקטנים שלי, קיבלתי את ההודעה על הסרת איסור הפרסום. כל שאר היום הייתי מנותק מטלפונים וחדשות. העולם שלי היה רק הילדים שאיתי. בערב, אחרי שהם הלכו, קראתי את כל הפלצות ההיא, והלב שקע לתוך מים עכורים.

כרוניקה. תמיד יהיו אלה שיצאו מן הכלל, שיאמרו שהתקשורת מגזימה בתיאורי הזוועה, מוזילה את הזעזוע. להיות מורם מעם, שוחה נגד זרם המים העומדים - גם זו דרך להתמודד, אני אומר לעצמי. ומוצא את עצמי מתמקד בכרוניקה ובורח מדמעות התנין שאינן שלי.

פלאשבק. כמה שעות אחורה. אני נבלעתי בתוך העצב של האחיינית שלי, שכל אכזבתה היתה מכך שלא הספקנו לעשות את כל מה שתכננו. הזמן רץ, והיא עוד ניסתה להספיק לצייר לי ציור לפני שתצטרך לחזור הביתה.

פרופורציות. זה העצב הקטן והמטריד שהיה מולי אז. העצב של ילדה שטוב לה כל-כך, עד שזה לא מספיק טוב בשבילי. קח קצת פרופורציות, אני אומר לעצמי. אבל פרופורציות באות מתוך אמונה בסטנדרטים. והסטנדרטים שלי קצת יותר גבוהים מלאפשר חיים בלבד.


עד שהכה אותי הדיסוננס.