רעש לבן

יש לילות כאלה, יתושה רעבה מתרוצצת סביב הראש שלי עד שאני מדביק אותה בסטירה אל הקיר.
יש ימים כאלה, הראש מתרוצץ כמו יתושה רעבה. מחפש מחשבה על גוף רך וחם.

אז אני נזכר בה.

אמרתי לה, זכרון של מה שהיה אינו פנטזיה. תוכניות על מה שיהיה אינן פנטזיה. ובכלל, כמה אפשר לחיות על פנטזיה? כל הזמן היא מנסה. תמיד אוספת גברים וצובעת אותם בצבעי הפנטזיה שלה. היתה לה פנטזיה על כושי, אז היא מצאה איזה תימני גבוה ואמרה לו "אתה כושי". והוא אמר "סבבה, מה שתגידי. עכשיו אפשר לגעת בציצים שלך?". אחר כך היא רצתה אופנוען קשוח, אז היא מצאה איזה שליח פיצה על קטנוע ורכבה איתו אל השקיעה. אבל בסופו של דבר אי אפשר לרמות את ההורמונים יותר מדי זמן. כי בסופו של דבר מדובר על תימני עם קטנוע, בחוף הים של הרצליה.

ואני אומר לכי על זה, אבל עד הסוף. תתמסרי לפנטזיה שלך ולא לגירסאות כיסוי שלה. וחוץ מזה אני אומר, באמת יש לך ציצים מדהימים, אבל זה לא קשור. בינתיים.

ציצים או לא ציצים, אני בכלל תקוע ביום כזה שהראש מתרוצץ. כותב שלושה דברים במקביל, מעשן עד שהגרון שלי הופך למשחיז סכינים, ואז מעשן עוד. שומע את אותו שיר שוב ושוב עד שאני אפילו כמעט זוכר את המילים. כמעט מתפתה לאכול כמו חזיר, אבל הגרון שלי יבש מדי, אז אני מחליף את זה בלהזיע כמו חמור.

בסוף היום הכל מתחבר בראש, והכל קשור. אפילו היא. כי גם היא בסך הכל פנטזיה של מישהו אחר, שהוא פנטזיה של מישהי אחרת, כמו פאזל תלת מימדי שמקבלים מתנה לחג. אבל אני בסוף היום מעיף את המחשבות מהראש עם אוננות בריאה וחזקה, ושוטף את הזיעה עם מקלחת. והיא עדיין תקועה עם ההוא שהחליף את ההוא שהחליף את הקודם, וכל החול הזה שנדבק לרגלים מהים בהרצליה.

עד שבוקר אחד היא מתעוררת ומגלה שהסדין שלה רטוב לגמרי מרוב פנטזיות, כמו שהקיר שלי מלא דם שנסחט מאיזו יתושה רעבה.