רעש לבן

כל כך הרבה זמן חיכתה לו. במשך ימים ארוכים הכינה את החדר, ניקתה אותו, סידרה אותו שוב ושוב עד שיהיה נעים לעין, העמידה פרחים יפים בפינת השולחן, ושוב סידרה את החדר, ושוב ניקתה. כל דבר הוכן בקפידה, לאורך ימים ארוכים, עד שהניח את דעתה.
אחר כך התקלחה, והמים החמים החליקו על גופה והעלו את ניחוח הסבון באדים. סרקה את שערה, לבשה את הבגדים הרכים שבחרה, ושוב הביטה בחדר המסודר.
הדליקה נרות ריחניים בפינות החדר, עמעמה את האורות. עמדה שוב בכניסה ובחנה את הכל שוב באותו מבט קפדני שפיתחה בזמן הארוך שחיכתה לו. הכל היה מוכן. החדר, הפרחים, הנרות, הבגדים, והיא. היא שחיכתה והכינה כל אותו הזמן, היתה עכשיו מוכנה. שרק יכנס במפתן.

אבל הוא לא הגיע. והיא ישבה בין הניחוחות והחדר הנעים, ושקעה לאט לאט לתוך עצמה.

ובשקיעה השקטה הזאת לתוך עצמה פתאום ראתה את עצמה. ובשקט הזה הפכה את מבטה המתוח לחיוך, והיתה לחלק מאותו רוגע נעים שהכינה. ושם למדה לאהוב את עצמה.