רעש לבן

מצאתי בעליית הגג ספר. הספר מספר את סיפוריהם של מקומות בעיר תל-אביב. בכל דף מונצחים המקומות בתמונות צבעוניות גדולות, ובכל דף גם תמונה ישנה שגורמת לי לתהות אם פעם העולם עצמו היה בגווני אפור בלבד.

אבל הספר הוא רק קיפאון רגעים במילים ובתמונות. גם הסיפורים עצרו ברגע שרירותי ולא המשיכו. גם התמונות של ההווה שלו הופכות לתמונות של עבר ברגע שהונצחו.
ועכשיו, ממרחק הזמן ועליית הגג, גם בתמונות הגדולות והצבעוניות המכוניות ישנות, הבתים שאני מכיר היום עדיין לא משופצים, או לא בנויים. הבנק ההוא כבר לא קיים, החניון התת-קרקעי שאני מכיר מבפנים עדיין לא נחפר, והאנשים עוטים צבעים לא נכונים.

◊◊◊◊◊◊◊◊

להסתכל על מכונית ישנה וחבוטה, זה להציץ דרך חור המנעול אל הזמן הקפוא.
להרים את המבט אל בית ישן, מתפורר ומתקלף, זה לפתוח את מסך הזמן העומד.
אם רק יודעים לעצור ולהרפות את מיקוד המבט, להסיר את מסכת הסדקים והחלודה, ולחצוב תחתיה. כל דבר שהיה חדש פעם, נושא עדיין את אותה תכונה של חדשיות. שטף הזמן מאט מסביב, ובתוך פסקול הדממה עומדת המכונית הישנה כפי שהיתה פעם, כשהיתה חדשה, כשזה עתה נרכשה. עומד הבית המתקלף כמו שהיה פעם, כשרק נבנה והיה עירום מצלקות המזגנים, הצינורות והכבלים.
וכל המכוניות, וכל הבתים, כל הרחובות והכבישים, כולם עומדים כמו פעם. כמו כל השרות והדליות והרינות, שהיו פעם ולא קיימות היום. אבל הן כן קיימות, אם מרפים את מיקוד המבט, אם משחררים את רסן הזמן.

◊◊◊◊◊◊◊◊

הזמן החורש קמטים
הזמן החורש מזימות
הזמן החורץ סדקים
הזמן החורץ גורלות

הזמן המערים עורמה
הזמן הנערם לערמות
הזמן המשחק, המצחק, המצעק, המצלק
הזמן הזורם, החולף, השוטף, השקט, החותך, השואל ועונה.

הזמן לא עושה את שלו. הזמן לא עושה מאום. הזמן קפוא ועקר.

רק אנחנו עושים מעשים בזמן.