רעש לבן

היא שכבה שם מקופלת והביטה בו בעיניים כלות. נזכרה איך אמר לה בהתחלה שהוא מעוניין בשפחה ראויה, שקטה, שלא פוקחת עיניים גם כשהוא הולך. והיא, חסרת נסיון שכמותה, לא היתה הרגישה מספיק חופשי לומר לו את האמת, לספר לו שהיא מפחדת כי היא תמיד מתאהבת בקלות אבל אף אחד לא באמת מתאים, שהיא מחפשת אולי איזה קוסם שילמד אותה מה זה להיות אישה אמיתית, שיתן לה להרגיש מיוחדת, ולא סתם שפחה.

רק אחרי כמה דקות היא פוקחת עיניים והוא עדיין שם, מחבק ומלטף אותה. היא אוהבת להרגיש ככה, נשלטת ברכות כזאת, שוכבת בין זרועותיו הבטוחות. והוא ממשש את השריטות שלה, נוגע איפה שכואב, ופתאום היא חושבת איך הוא יודע? איך הוא חודר לנפש ולגוף שלה, לפצעים האלה שהוא חושף בה? ואז היא מבינה שהוא לא באמת זה שפוצע. זאת היא שורטת את עצמה כל השנים האלה, והיא רוצה להגיד לו אבל פתאום אין לה מילים, רק דמעות. והיא לוחשת לו "תודה אדון", והוא מאחורי החיוך שלו נוגע בה שוב, וכאילו לא שמע את כל המחשבות האלו שלה הוא שואל "מה זה אדון בשבילך?"