רעש לבן

"בית המשפט!"

הקהל עמד על רגליו ביראת כבוד. השופטת נכנסה והתישבה במקומה, מעיינת בתיק המונח לפניה ואז מסירה את משקפיה.
"הנאשמת חשודה בפלירטוט חסר עכבות, בפעילות מינית בלתי מרוסנת, ובהפרשת עסיס פות באופן חסר בקרה וחסר אחריות כלפי הציבור. עדי התביעה פרשו בפני בית המשפט מסכת של מעללים מיניים שגרמו גם לדלתיים להיסגר בבושה. הנאשמת לא בחלה בכינויים עצמיים כגון 'זונה', 'שרמוטה', 'כלבה מיוחמת' ועוד. היא זחלה והתפתלה על רצפות בהשאירה ניחוח משכר של עסיס, גרמה לגברים שמסביבה לאבד את הריכוז בעבודתם, ואך בנס לא נגרם אסון עקב כך. הנאשמת יללה והתחננה שיצליפו בה ושיצבטו את פטמותיה, והפכה עצמה לשפחת מין על כל המשתמע מכך. הנאשמת לא כפרה בעובדות ובא-כוחה אף הגיש לבית המשפט תצהירים עטויים בשאריות זרע שנערכו בלשכתו, וחמור מכך, הנאשמת הואשמה במהלך המשפט כמה וכמה פעמים בבזיון בית הדין כאשר גרמה לכבוד השופטת להרטיב את כס המשפט בעסיס של ייחום, ומכאן הדגש על חומרת מעשיה ועל הסכנה שהיא טומנת לציבור התמים והמהוגן".

"האם לאחר כל מסכת העדויות הללו הנאשמת מודה באשמה?"

"כבוד השופטת. כל זה נכון. אני כלבה מיוחמת שלא יודעת שובע. אני רוצה שיצליפו בי, שימשכו בשערי, שיחדרו אלי עם אצבעות, ידיים, ואיברים גבריים זקופים. אני נוזלת, אני מוטרפת, אני זונה"

"האם לנאשמת יש משהו לומר להגנתה?"

"כן גברתי השופטת"

"בית המשפט שומע"

"גברתי השופטת, אני יודעת שכל מה שעשיתי נשמע איום וחמור. אבל תביני, בסך הכל רציתי להיות נאהבת".