בשנת 32 התחיל להרגיש את השינוי. הגוף התקשה עוד להכיל את תשוקות הנפש שלו. הוא בחן בכל בוקר את פניו מול הראי, וספר את הקמטים והנקודות שנוספו על עורו כאילו היה ציור שהולך ומצטייר ללא הפסק יום אחרי יום. המון מילים התרוצצו בראשו, מחפשות זו את זו להתחבר אל משהו מוכר, או לפחות בעל משמעות מוכרת, אבל החיים היו חזקים מכל המילים שלו. החיים האלה, שסחבו אותו עד אז איבדו אותו בהדרגה כשהוא מתנשף מאחוריהם במירוץ ומתעייף.
בשנת 32 הוא הבין שאם ימשיך לזחול אחרי החיים הם יברחו לו באופק העכור, לועגים ומקניטים אותו בלכתם. על פרשת הדרכים הזאת הוא הביט לכאן ולכאן וחיפש את הדרך האחרת, את מה שיביא אותו לנמל בית חדש וירגיע את המילים שבראשו. אבל המילים המשיכו להיות מבולבלות, והגוף המשיך להיות חלש ורך, וכל יום היה עוד מאמץ קטן שהצטבר לכדי מאמץ גדול, להמשיך לזחול, לצלוח את שנתו הזאת, את שנת 32.
לפני 18 שנים. 6 בינואר 2006 בשעה 11:30
