רעש לבן

אמא שלה אף פעם לא אהבה אותו במיוחד. הקמטים סביב עיניה העידו שכבר ראו העיניים האלו דבר אחד או שניים שנוגעים ליחסים זוגיים. היה בו משהו ילדותי, משהו בלתי מתפשר במובן המגוחך של המילה. אם היתה יושבת וחושבת על זה בוודאי היתה מצליחה לנסח היטב את הבעיה, אבל כאב לה לשבת ולחשוב על זה כך. ההדחקה היא לפעמים המוצא היחיד. יהיה בסדר.

מדוע הם רבים לעתים כל כך תכופות? מדוע בכל פעם זה מסתיים בפרידה קולנית ובהבטחה שזו הפעם האחרונה? גם לה וגם לאמא שלה לא היו תשובות טובות, אבל שתיהן ניסו לברוח דווקא אל השאלות האלו, כי השאלה הבאה, היא הקשה ביותר, והיא המרעידה ביותר. מדוע היא תמיד חוזרת אליו אחרי שנפרדו?

(הוא הסביר לה. בכל פעם מחדש. היא כבר יודעת את התשובה, אבל כשהיא מול אמה היא ממציאה תשובות אחרות. זה טוב, זה תרגיל מחשבתי, זה מפתח את הדמיון. היא לא משקרת, היא רק מקשטת את חייה ברהיטי הסבר שקל יותר להבין. זה מרגיע את אמא שלה, ואולי גם אותה. לא. אותה זה לא מרגיע, לכל היותר מרגיעה אותה המחשבה שאמא שלה מקבלת הסבר הגיוני, כי כל השאר לא יהיה הגיוני בעיניה)

גם הפעם זו היתה הפעם האחרונה. אבל הפעם באמת נפרדו. ושוב היא מצאה את עצמה מול הכתף של אמה, בוכה את הסבריה, שיניה נושכות את שפתיה ואת לבה כשהיא כובשת את הסוד, כשהיא מעלה על נס את הדמיון שלה. זה לא שכנוע עצמי, היא יודעת מה קורה כאן. אלה דברי הסבר למי שלא תבין לעולם.

(היא עצמה מקבלת את הסבריו. אבל איך תוכל להסביר לאמה? איך תוכל להסביר למישהו בכלל את מה שהוא מסביר כל כך יפה. היא אוהבת אותו, את זה קל להסביר, אם כי לא תמיד קל לשכנע בכך. אבל יש פה יותר מאהבה. היא יודעת כבר מה הוא יאמר לה. היא אוהבת להיות שלו, להיות תחת שליטתו. היא אוהבת שהוא מרחיק ומקרב אותה, אוהבת את העוצמה שבקולו, שמבריחה אותה ממנו, ושוב ושוב מושכת אותה. היא נשלטת. הוא הסביר לה את זה יפה מאוד, והיא מקבלת את זה)

אחרי יומיים הוא התקשר ודיבר על לבה. אותה שיחה שכבר הכירה, אותו טקס שאפשר אולי לוותר עליו אבל הוא מה שמחזיק את מעט העצמאות שלה. משחק חיזור מסוג אחר, לא מה שאמא שלה מכירה, לא מה שחברותיה מכירות. הוא יגיד כך, והיא תעמוד על שלה, ואז יפגשו לשוחח שוב, הוא יבין כמו שאף אחד אחר לא מבין, היא תתרצה, ושוב יוכלו לחזור אל גלי הסערה הזאת ששוטפים את עיניה במליחות כל כך טובה, כל כך מענגת. נכון שאמרה שזו הפעם האחרונה, אבל כך גם אמרה קודם. אחרי הכל היא צריכה אותו, את שליטתו.

(אמא שלה שמעה רק את הצד שלה בשיחה, אבל הקמטים סביב עיניה יכולים להעיד שהיא כבר יודעת לבנות תמונה שלמה משברי מילים. היא נשלטת? זו בדיחה עצובה. אולי אם לא היתה הבת שלה זה היה קל יותר. היא לא נשלטת, והוא לא שולט. הוא עסוק במניפולציות פשוטות וילדותיות, והיא מקבלת אותן כדבר האמיתי, רק כי אינה מכירה שום דבר אחר. אמא שלה יודעת את מרחק המציאות הזאת מיחסים שראויים לתואר יחסי שליטה. אבל תמיד היא נושכת את שפתיה וממציאה תשובות אחרות. זה טוב, זה תרגיל מחשבתי. היא לא משקרת, רק מנסה ללכת בין הטיפות ולהוביל את בתה אל המקום הנכון, כי היא יכולה להסביר לה את הדברים רק באופן הגיוני. היא לא יכולה לספר לבתה את האמת המלאה, כי אסור שתדע שהיא יודעת. אבל דבר אחד היא יודעת. הוא אינו שולט, והיא אינה נשלטת. גם אם כך הסביר, וגם אם היא לא יכולה להסביר את ההיפך)