עץ הדומים עסוק

קיבלתי היום מסאג' בשש ידיים.

זוג אחת בחגורת הכתפיים והידיים.

זוג אחד בגב.

זוג אחד על הרגליים.

הכל בו זמנית.

it was bliss.

סתימטום - כשאתה גם מטומטם וגם סתום.
(בטוח שאתם מסוגלים לחשוב על מישהו אחד שמתאים להגדרה הזו)

אז. שינוי פרופיל.

קורה פעם בתקופה כשאני מרגיש אחרת ממה ששם.

אני עדיין שונא חלבה.
:)

אני אוהב משפטים טובים.

והגעתי היום לאחד מאוזן להפליא, אני חושב שאני אפילו אאמץ אותו פנימה.

"pain makes you grow, happiness makes you bloom"

אני לא בטוח מה יש לגוף שלי החורף הזה, 
אבל כל וירוס שהצליח להסתובב באוויר איכשהו אני תפסתי אותו. 

שזה קצת כמו הספר רודף העפיפונים, במידה ואני העפיפון, וחיידקת החורף היא ילדים אירנים שמחים שמנסים לתפוס אותי,
רק כמובן הרבה יותר טרגי, כי זה עדיין אני ואני יותר חשוב(סובייקטיביות גאלור!)

כעת אני שוקל להתחיל להסתובב עם חליפת הגנה ביולוגית עד בוא הקיץ הרשמי(ולא המשחקי כן לא טיזינג האלו של המזג אוויר לאחרונה!)

http://www.featurepics.com/FI/Thumb300/20121230/Biohazard-Protective-Suit-2557465.jpg

יום הזיכרון הוא אחד הימים הקשים אצלי בשנה למי שמכיר אותי.
זה לא מסובך להבין למה, פוסט טראומה של שירות צבאי.
והיום הזה משמעותי. לכולנו, לא משנה איך כל אחד מאיתנו עובר אותו. כמו יום השואה, זה זמן שבו המדינה לוקחת יום של אבל, וכולנו חיים בתוכו, לא משנה באיזה דרך אנחנו מנהלים את היום שלנו. וזה ראוי בעיניי, וקדוש בעיניי.
הדבר היחיד שמעציב אותי כל שנה ביום הזה. מאוד בדומה ליום השואה, בו זוכרים את המתים אבל שוכחים מהשורדים. גם ביום הזכרון זה כך.
יש גבורה וסימליות במוות. יש תהליך מוכר של אבל וזיכרון והתמודדות. והכי משמעותי. מוות הוא סופי. אנחנו לוקחים זמן להתאבל, ולזכור. אבל זה בשבילנו. לא בשבילם. ובעוד שכל הלוחמים שמתו על הגנת המדינה ועלינו מקבלים את יום הכבוד הלאומי שלהם, אנו שוכחים שוב משהו מאוד חשוב. מה עם כל אלו ששרדו. אבל שלא תמיד שמחים ששרדו. שמשהו בהם נשבר ונשאר שם מאחור. מה עם החיילים השבורים? אלו שאחרי הצבא... כבר לא חיילים.. פשוט אנשים שבורים עכשיו. הם עשו אותו עבודה, הם היו אותם לוחמים. הם פשוט לא מתו.
אם שורדי השואה מתקיימים בחרפה, ואם שורדי צבא ההגנה מתקיימים בנכות מצמיתה(ותתפלאו להחרד כמה מתי מעט מקבלים הכרה של נכה צהל) האם אנחנו באמת מתייחסים לימים האלו שלא גם באנוכיות מסויימת.
אנחנו עוד לא מתים. למרות שיש רגעים שאולי היינו רוצים להיות.
פשוט מקנאה פשוטה. ואני חושב שמעט יוכלו להבין את זה אלמלא חוו את זה.
את הקנאה במתים על הכבוד שהם מקבלים.

החוויה הזכורה לי ביותר בהקשר ליום השואה,
זו שחוזרת כל שנה כשמגיע היום, היא מימי חטיבת הביניים.
כשחבורה של בריוני השכבה פוצצה במכות ילד שהגיע לא בחולצה לבנה.
ורוב האנשים היו בסדר עם זה. חלקם גם הצדיקו אותם. ואמרו שהגיע לו.
החוויה הזו חקוקה לי כי זה קרה בזמן שלהקת בית ספר עשתה שירי אבל ויזכור על הבמה.
כל שנה אני מסתכל מסביב, ובודק עם עצמי.. האם למדנו משהו, חוץ מלהגיב בתוקפנות כדי שלעולם לא נהיה שוב קורבן? ואולי חיצונית יש בזה אמת. להיות מוגנים מרדיפה, התנכלות ופוגרומים של אחרים עלינו עקב היותנו "שונים".
אבל מה פנימה? האם למדנו משהו מזה? גם באם אנחנו עדיין מצולקים מדי ולוחמניים מדי בעקבות ההיסטוריה האחרונה שלנו טרום ואחרי הקמת המדינה, האם לפחות כלפי פנים איננו יכולים ללמוד את הלקח על העוול שאנו זועקים ואבלים עליו בכל שנה ושנה. האם למישהו אכפת בפועל מניצולי השואה שלא ביום השואה? האם למישהו אכפת מהילד בחולצה הלא לבנה שלמד להיות יהודי וציוני טוב שעומד בשורה והולך וצועד ושר בדיוק כמו שיהודי וציוני טוב שאוהב את המדינה רק בדרך שהמדינה מרשה לו לאהוב אותה, או שקיומו הפיזי יהיה בסכנה?
וכל שנה אני שואל מחדש... מה הטעם לזכור.. אם לא לומדים מזה כלום חוץ מלהגיב בפחד.

שריקה אחת לכן שני שריקות ללא.
קונצרט סתם בשביל הכיף.
אני אוהב את האינטרנט :)

http://i.imgur.com/FWfh0wN.jpg

האם זה מוזר לפעמים שהדבר שאתה הכי רוצה כרגע,
הוא גם הדבר שאתה הכי סולד ממנו כרגע?

ואם כן, מה עדיף..

היה לי ערב יום הולדת כל כך שמח וטוב,

והוא היה בדיוק מה שנזקקתי לו.

מטורף בין מטורפים, 

אהוב בין נאהבים,

יקר בין יקרים,

חבר.