החוויה הזכורה לי ביותר בהקשר ליום השואה,
זו שחוזרת כל שנה כשמגיע היום, היא מימי חטיבת הביניים.
כשחבורה של בריוני השכבה פוצצה במכות ילד שהגיע לא בחולצה לבנה.
ורוב האנשים היו בסדר עם זה. חלקם גם הצדיקו אותם. ואמרו שהגיע לו.
החוויה הזו חקוקה לי כי זה קרה בזמן שלהקת בית ספר עשתה שירי אבל ויזכור על הבמה.
כל שנה אני מסתכל מסביב, ובודק עם עצמי.. האם למדנו משהו, חוץ מלהגיב בתוקפנות כדי שלעולם לא נהיה שוב קורבן? ואולי חיצונית יש בזה אמת. להיות מוגנים מרדיפה, התנכלות ופוגרומים של אחרים עלינו עקב היותנו "שונים".
אבל מה פנימה? האם למדנו משהו מזה? גם באם אנחנו עדיין מצולקים מדי ולוחמניים מדי בעקבות ההיסטוריה האחרונה שלנו טרום ואחרי הקמת המדינה, האם לפחות כלפי פנים איננו יכולים ללמוד את הלקח על העוול שאנו זועקים ואבלים עליו בכל שנה ושנה. האם למישהו אכפת בפועל מניצולי השואה שלא ביום השואה? האם למישהו אכפת מהילד בחולצה הלא לבנה שלמד להיות יהודי וציוני טוב שעומד בשורה והולך וצועד ושר בדיוק כמו שיהודי וציוני טוב שאוהב את המדינה רק בדרך שהמדינה מרשה לו לאהוב אותה, או שקיומו הפיזי יהיה בסכנה?
וכל שנה אני שואל מחדש... מה הטעם לזכור.. אם לא לומדים מזה כלום חוץ מלהגיב בפחד.
לפני 9 שנים. 16 באפריל 2015 בשעה 11:22