יום הזיכרון הוא אחד הימים הקשים אצלי בשנה למי שמכיר אותי.
זה לא מסובך להבין למה, פוסט טראומה של שירות צבאי.
והיום הזה משמעותי. לכולנו, לא משנה איך כל אחד מאיתנו עובר אותו. כמו יום השואה, זה זמן שבו המדינה לוקחת יום של אבל, וכולנו חיים בתוכו, לא משנה באיזה דרך אנחנו מנהלים את היום שלנו. וזה ראוי בעיניי, וקדוש בעיניי.
הדבר היחיד שמעציב אותי כל שנה ביום הזה. מאוד בדומה ליום השואה, בו זוכרים את המתים אבל שוכחים מהשורדים. גם ביום הזכרון זה כך.
יש גבורה וסימליות במוות. יש תהליך מוכר של אבל וזיכרון והתמודדות. והכי משמעותי. מוות הוא סופי. אנחנו לוקחים זמן להתאבל, ולזכור. אבל זה בשבילנו. לא בשבילם. ובעוד שכל הלוחמים שמתו על הגנת המדינה ועלינו מקבלים את יום הכבוד הלאומי שלהם, אנו שוכחים שוב משהו מאוד חשוב. מה עם כל אלו ששרדו. אבל שלא תמיד שמחים ששרדו. שמשהו בהם נשבר ונשאר שם מאחור. מה עם החיילים השבורים? אלו שאחרי הצבא... כבר לא חיילים.. פשוט אנשים שבורים עכשיו. הם עשו אותו עבודה, הם היו אותם לוחמים. הם פשוט לא מתו.
אם שורדי השואה מתקיימים בחרפה, ואם שורדי צבא ההגנה מתקיימים בנכות מצמיתה(ותתפלאו להחרד כמה מתי מעט מקבלים הכרה של נכה צהל) האם אנחנו באמת מתייחסים לימים האלו שלא גם באנוכיות מסויימת.
אנחנו עוד לא מתים. למרות שיש רגעים שאולי היינו רוצים להיות.
פשוט מקנאה פשוטה. ואני חושב שמעט יוכלו להבין את זה אלמלא חוו את זה.
את הקנאה במתים על הכבוד שהם מקבלים.
לפני 9 שנים. 22 באפריל 2015 בשעה 13:53
