עץ הדומים עסוק

ואוו...איפה להתחיל.

אתמול והיום היו מאוד מיוחדים.
אל שניהם הובילו החלטות ואירועים שקרו די במקביל...ואולי פה נמצא הקסם.

היום.
נפגשתי עם גוויניביר.
אחרי יותר מחצי שנה של נתק.
אני יזמתי את זה.
רציתי לשחרר, ולנקות את העבר.
שנהיה מסוגלים להתסכל אחורה בלי התסכול והמירמור.
רציתי גם לומר לה הרבה דברים שהבנתי מאז ועד היום, אחרי "שהתקררנו".
וזה היה כל כך נחוץ.
אני מרגיש....נקי.
הפצעים עדיין כואבים, אבל זה מרגיש כמו כאב של התרפאות.
וכל הדברים שהיא אמרה....ידעתי שהיא תגיד.
חוץ מדבר אחד.
שהיא גם חשבה עלי המון מאז.
הייתי בטוח שהיא לא זוכרת אותי בכלל...שאני משהו שהיא רוצה לשכוח.
לא ידעתי שהיא כל שבוע טורחת להתעדכן בבלוג הזה שאני כותב עכשיו.
או לשאול חברים משותפים עלי.
לא ידעתי שגם היא חושבת על כל מה שקרה מאז.
וזה עשה לי טוב.
לדעת.
זה ביטל כל כך הרבה דברים שחשתי.
והיום כשדיברנו, סוף סוף בלי כעס או מחסומים או התגוננות,
פשוט אמת שמנקה את הנשמה.
ואמרתי לה,
תודה, על כל שנתנה, כי היא נתנה.
ואמרתי לה,
את כל הדברים שפגעו בי כל כך מאז.
ושאלתי אותה,
למה עשתה את מה שעשתה.
והראיתי לה,
כמה הבגידה השאירה חותם.
והיא הבינה.
סוף סוף.
וסוף כל סוף גם אני הבנתי, שאין צורך יותר בבושה.
ופשוט ישבנו על הדשא עם האצבעות בחוץ...מול הים...שתינו בירה וצחקנו.
החלפנו חווית
דיברנו על עבר הווה עתיד.
וזה היה כיף.
אם נוכל להמשיך להיות ידידים....אני לא יודע...ימים יגידו.
בנתיים טוב.
ואני סוף סוף חופשי.


אתמול.
אתמול סוף סוף היה לנו זמן לבד
אחד על אחד
והמסיכות ירדו
והתשוקה עלתה
ורגשות סערו
ולבבות התגלו.

ואנחנו איך אנחנו,
עולמות שכל כך מתנגשים.
איך חתול יחיה עם כלבה(אמסטפית אם אתם חייבים לדעת)
אין לי עוד תשובות לזה.
רק יודע
שאתמול
כשהיינו רק אנחנו
בלי מסכות
בלי מגננות
היינו והיה לנו טוב להיות.

יש לנו הרבה מה ללמוד אחד מהשני.
ונראה לאן הרוח תקח אותנו הלאה.

אז תודה ילדונת שלי
על הטירוף המתוק של אתמול
ועל כל השבוע האחרון.

כבר לא ילדה של אף אחד.
לא לגמרי.
לא אם זה תלוי בי.