עץ הדומים עסוק

אני מאוד מבולבל לאחרונה.
בקשר להכל מהכל.

הנסיון שעשיתי להתקדמות בשלושה חודשים האחרונים לא הצליח בשבילי,
גם מהסיבה הפיזית של התקפי חרדה חזקים (שחזרו לפני חודשיים ונרגעו לאחרונה) שהותירו אותי חסר כוח וגם העובדה שבסופו של דבר..זה היה מקום משעמם שלא איתגר אותי בתכנים שלו.

ועכשיו תקופת הפוגה, התארגנות מחדש לקראת הדברים הבאים.
רק בעיה אחת.
אין לי מושג מה הדברים הבאים.
וחוסר הידיעה הוא הדבר הכי קשה.
אם הייתי יודע מה צריך להעשות הייתי אוזר כוח ונחישות ועושה את זה,
אבל אני באמת באמת לא יודע כבר.
לאן להתקדם?
מה צריך להעשות?

כרגע, העבודה שלי, הלימודים שלי, הקריירה שלי, הפרויקט והתזה שלי היא פשוט אני עצמי.
כמו לטפס על הר, לנעוץ יתד, לחבר אליה חבל ביטחון, לטפס עוד כמה מטרים, שוב לנעוץ יתד ולחבר חבל ביטחון בשביל שאם ניפול לא ניפול כל הדרך מטה.

העניין הוא, שהחברה דורשת התקדמות מסוג אחר, התקדמות תעסוקתית, התקדמות אקדמית, בניה עצמית של עתיד ועצמאות כלכלית.
וכל ההישגים שלי, גם אם אני מרוויח אותם בדם יזע ודמעות הם הישגים של הגוף והנפש, הישגים של להצליח לשרוד ולהתקדם הלאה, לנעוץ יתד ועוד יתד עד הפסגה של ההר.
הפסגה של ההר שלי היא ההתחלה של ההר של אדם רגיל,
קשה לי המחשבה שכל המאמץ והסבל והקושי הזה הם רק בשביל לחזור לקו הפתיחה במירוץ שאני ממילא מאחר בו.

אני לא בטוח כבר מה לעשות,
יש כמה רעיונות שאני מתחיל לגבש, אבל לכל אחד מהם יש מחיר שאני עוד לא בטוח אם אני מסוגל לשלם.
ובכל מקרה, שום צעד רציני לא יכול להעשות כרגע עד אמצע חודש הבא, אז יהיה לי את אחד הדברים הקשים ביותר שעומדים בפניי, דיון לגבי העובדות במשפט נגד הצבא(כבר 4 שנים לעזזל!).
על נושא מה שהיה בצבא אני לא מדבר, לא עם חברים, לא עם משפחה, אפילו לא עם מטפלים,
ולא כי אני לא רוצה, פשוט ברגע שאני מתחיל לדבר על הנושא הגוף שלי מתחיל להתפתל בכאבים נוראיים, אני לא מצליח לנשום והכל מתחיל לקרוס עד שאני מתרחק מהנושא(טראומה אני יודע).
ככה שחודש הבא אני הולך לשבת על כסא ולעבור חקירה על ידי העורך דין והמומחה הצה"לי, ואין לי מושג איך אני אתמודד עם זה, אני רק יודע שאני אתמודד.

כל הכבוד לצהל ומערכת הרווחה הישראלית
על המקום המרווח והמוצלל שהם סידרו לי פה בין הכסאות.

הידד.