עץ הדומים עסוק

אוחח...
אני רוצה להיות נורמלי שוב...
אני לא זוכר איך זה מרגיש...
לחיות בלי החרדות והפאניקה והתקפי הדיכאון

לישון בשעות נורמליות
או לפחות בשעות קבועות

לקום בבוקר
ללכת לעבודה
לחזור הביתה ולעשות את הדברים שלך...

לא לשבת כל הלילה ולנסות למצוא איך להעביר את הזמן...

בעיקר אני מתגעגע לתחושה שאני זוכר רק במעורפל מאוד...
להיות שלם עם עצמי...
להיות רגוע...
אני לא חושב שהיה לי רגע רגוע אחד בשלוש שנים האחרונות
אני מנסה לחשוב אם אני מגזים שאני אומר את זה
אבל לדאבוני מסתבר לי שאני לא מגזים כלל...

יש משפט מסרט שאני אוהב בנושא שנקרא "אומת הפרוזק"
שמתאר איך התהליך של הדיכאון או היציאה מהדכאון עובד
"בהדרגה....ואז פתאום בבת אחת..."

לאחרונה אני מרגיש המון בלבול בנושא של הגוף שלי והמיניות שלי...
האם אני גברי?
האם אני נשי?
או שאני כמו שאני מרגיש
כמו גוש פלסטלינה אפור...

התחלתי לפני כמה חודשים לעבוד על להוריד במשקל שלי
הצלחתי קצת להוריד בהיקפים
אבל אני כבר הרבה זמן לא עובד על זה בצורה אקטיבית...
החרדות הדכאונות והפאניקות מסרבות לתת לי לעשות משהו לאורך זמן...
למרות זאת אני מנסה...שוב ושוב מנסה....

מעניין אותי לדעת
אם אני יוריד את כל המשקל העודף
ואפילו יתחטב ויפתח שרירים
האם אז אני אחשוב שמישהי תוכל להמשך אליי...?
או שתמיד הילד השמן יהיה שם?
הכל מבלבל...
אני חושב שאני שמן רק שאני מסתכל על הגוף שלי או במראה...
זה מדהים אותי כל פעם מחדש...
כשאני נמצא בחברה אני לא מרגיש שמן... אני דינמי וכריזמטי...אבל מצד שני אני בחיים לא אתחיל עם מישהי או יחשוב שמישהי תהייה מסוגלת להמשך אליי...

מה גם שלאחרונה אני בכלל לא מעוניין כבר ליזום שום דבר עם אף אחד
לא גברים ולא נשים...
אין לי כח כבר לכל זה...
אפילו לשלוט לא בא לי אלא אם כן זה משהו שקורה ספונטנית.
נגמרה הבטריה כנראה.

אני חושב לנסות להפוך את הלילות שלי חזרה לימים, לקום באיזור הבוקר, לעשות דברים.
אבל הנסיונות הקודמים שלי היו כשלונות מאוד צורבים.
לא מכיוון שלא הצלחתי
אלא מכיוון שגיליתי ששום דבר לא מחכה לי בבוקר
ושלראות את כולם זזים ליעדים שלהם ואני נשאר במקום גורם לי לקנא...

אולי הפעם זה יהיה אחרת...
בכל מקרה...
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שאני אכשל....ושיהיה כמות יפה של כאב..
אבל מה זה כאב למישהו כמוני..
אני חיי אותו יום יום...
עוד קצת או פחות קצת כאב.... אני לא חושב שאני ארגיש את ההבדל.

ולסיום הדבר שתמיד יושב לי על קצה הלשון בחודשים האחרונים...
אמא...תחזרי אליי..אני זקוק לך....