עץ הדומים עסוק

היום היה לא כמו שחשבתי.
אומנם הוא הסתיים עם קצת עצב מלוח, אבל ברובו הוא היה דווקא טוב.

היה לי היום אינטק ב-12 בתל השומר.
לפחות, זה מה שההזמנה אמרה.
קמתי לי לקול שירת הציפורים,
זרקתי עליהם נעל ועוד סנדל חוף ממוסמר
וניסיתי להתעורר לי
התכוונתי לנסוע בתחבורה ציבורית(רכבת +אוטובוס)

אך לפתע
הטלפון צלצל,
תל השומר על הקו,
שלום מר טאבי רצינו לוודא שאתה מגיע לתור שלך היום בשעה 10.

מי?
מה?
הא?
למה?
כמה?

כן כן שעה עשר.
ההזמנה, אה כן זה לדיאטנית, זה רק חצי מהאינטק.

אבל אבל אבל....שעון מראה 9.....אני נתניה אתם תל השומר.
טוב, אם לא תגיע תעשה חצי אינטק ותשלים את החצי השני פעם אחרת(בעוד חודש למשל)

חושב אני מה לעשות כי אכן מסכן עד מאוד אנוכי ועוד לא אפילו רחצתי פני במי מעיין זכים.
ועל כן, הסתחררתי במקום במן טורנדו קטן עד שהכל היה מוכן.
ואז בהחלטה סוערת, יצאתי לרכבי למען אנהג למקום הבעילה המוחית.

הכנסתי את המפתח בקול תרועה................!
ואין מצבר......

אך דבר כזה לא יעמוד בפני גיבור ללא חת(או כ) כמוני,
ואכן מצוא מצאתי שני צלופחי חשמל ואיתם זירזקתי חשמל אל מכוניתי השם ישמור מנועה.

וכך יצאתי בעוז לנסיעת ארורים(דווקא הכביש היה די שליו) משל הייתי אודיסיאוס בחיפושו אחר איטיקה מולדתו(יען, לא היה לי מושג איפה זה בתל השומר או איך בדיוק בדיוק בדיוק מגיעים לתל השומר)

ואכן הגלים טולטולו את הספינה, והים היה.... בוגדוני.
אוי יוי יוי...

בסוף הגעתי,
קיבלו אותי,
דיברתי,
הוצאתי את הבפנוכו.
שקלו אותי(ארגגגגגג עליתי)
ואמרו לי שאני אקבל תשובה תוך כמה ימים.

חזרתי הביתה בנסיעה.
וכשעברתי ליד המחלף הדרומי שלנו נופפתי לשלום למעוז השיקום שנמצא ממש קרוב,
ואז עלה בראשי הרעיון, שאם לא מאוחר מדי, מאחר וזמן הנסיעה שלי התקצר ביותר מחצי בזכות הנהיגה, שאני יכול להספיק להגיע למפגש האחרון של קבוצת הבולמיה שמאוד הצטערתי שעלי לפספס.

ומה אני אומר,
היה מאוד מרגש,
לראות את הדרך שעשינו כולנו שם מאז ההתחלה.
המון התקדמות לכולם.
היה באמת מדהים.

ומשם,
לרכבת,
מחנה את הרכב,
וחוזר לתל אביב לפגוש מישהי מיוחדת.

פגוש פגשתיה
(וגם גיליתי שאוניברסיטת תל אביב היא פאקיניג עיר, ולא כמו שאני חשבתי, שני בניינים עם חצר)
ולמרות שהיה כיף ונעים, והיא הייתה יפה בעיניי ואף(ומי שמכיר אותי יודע כמה נדיר זה) מצאה חן בעיניי מספיק בשביל לרצות להתקרב,
עדיין זה לא ילך ביננו, מסיבות טכניות, וחבל, מאוד מאוד חבל.
וכך הגעתי הביתה,
משמש בבוקר לסופת גשם בערב.
ורטוב לי, ומעט קר לי, ומעט עצוב לי.
אבל יש בי חיוך וגאווה על היום עצמו.
ועם זאת, הלבד צובט אותי מעט יותר היום.
ואולי מעט יותר גם מחר.