עץ הדומים עסוק

שוב פעם אבא שלי הביא כמויות אוכל אדירות מהקייטרינג של דוד שלי.
אפילו אחרי שאחי דיבר איתו וביקש ממנו לא לעשות את זה והוא אמר שהוא יפסיק להביא.

ניסיתי לעמוד בזה...באמת שניסיתי.
לא נגעתי באוכל כל שישי,
הלכתי וקניתי לי אוכל בריא יותר וחטיפים שאני אוכל לנשנש בשביל לא לעשות בולמוס.

אבל עשיתי...
אפילו שלא התכוונתי.
ואפילו שכשהרגשתי ממש מלא שמתי את האוכל בצד...
אבל כמה דקות אחר כך זה כבר תפס אותי והמשכתי,
וכל האוכל השומני הזה בבטן שלי...לא יכולתי עם זה...
הרגשתי את ההקאה מגיעה,
וגם בזה ניסיתי להאבק.
אבל לא הצלחתי כבר.
זה היה יותר מדי.

אני שמח שאני הולך לתל השומר בשלושים לחודש.
אני צריך להתרחק מהבית ומהסביבה ההרסנית הזו.
הלוואי וזה לא היה לעבור מקצה אחד לקצה השני והיה משהו באמצע,
אבל כרגע אין אמצע.
לא בשבילי.

וברגעים האלו עכשיו, אחרי בולמוס,
אני מרגיש כל כך רע,
לגבי הכל...

אני מרגיש שהכל הופשט ממני במהלך השנים האחרונות,
כל שביב זהות
אפילו הדברים הכי בסיסיים.
ואני עייף,
ממש ממש עייף כבר מהכל.

מכל המגבלות, ומכל החומות והגדרות והגבולות והמוקשים הבלתי נראים שהופכים כל הליכה קלילה לשדה קרב.

והזכרונות הארורים רודפים אותי, טובים ורעים, מזכירים לי שפעם הייתי קיים והיום אני רק מהבהב על המסך....

אני רוצה לעשות ריסטרט למוח,
לשכוח הכל.
לא רוצה כבר להיות אני.