עץ הדומים עסוק

שכחתי לספר על משהו.
וזה אולי בגלל שלא רציתי כל כך להכיר בזה.
עד שאמרו לי שאני הולך.
ואז זה פגע בי.
כמה זה טוב לי.
וכמה זה יחסר לי.

וזה האהבה שאני מקבל פה מכל הסובבים אותי.
אני אני.
והשריון שלי לאט לאט נפתח כאן.
ואני מתחיל לחשוב שאם כל כך הרבה אנשים רואים בי משהו, אז אולי יש שם משהו.

ואני אוהב אותן כל כך ודואג להן(וכן הם דואגות לי)
ולא זה לא מיני.

והיום שנודע בהפתעה גמורה שבסוף אני נשאר אני כמעט נפלתי לרצפה מרוב קפיצות וחיבוקים.

ויודעים משהו.
אני ממש אוהב את האהבה הזו.
ואני רוצה אותה.

אני רוצה להיות נאהב.
על אמת.

וזה..
זה וואוו...