עץ הדומים עסוק

התקופה האחרונה מוציאה ממני המון תובנות.
ויותר מזה...זכרונות.

פתאום דברים צצים, ואני מקבל נקודת מבט שעד היום התעלמתי ממנה.
עד די לאחרונה, התעלמתי מהילדות שלי כאילו היא לא ממש קרתה,
לא חשבתי שאני מתעלם ממנה, אבל התעלמתי.

ילדות קשה(אני עוד לא רוצה לפתוח את זה)

וזה גרם לי להבין, שעם גוויני, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הסתכל עלי באמת ובתמים כמשהו שכולו טוב, שראוי לאהבה.
ושם, בפעם הראשונה נתתי לעצמי להאהב, בלי לפחד מהתעללות.

וכשהתעללות הגיע בסוף, אחרי שזה נגמר(אפילו שאחר כך היא אמרה שהיא עשתה את כל זה בשביל לגרום לי לשנוא אותה) אני מניח שזה היה לי טבעי, כי ככה דברים קורים, ככה דברים תמיד קרו.

ומצד שני,
שם משהו בי באמת נשבר.
ואולי בגלל זה אני לא נותן לעצמי להתקרב באמת לאף אחת.



חלק בי רוצה לומר שזה ממש לא הוגן שאני סובל יסורים כתוצאה מדברים שלא הייתה לי יד בהם או בכלל אפשרות לבחור, שפשוט נולדתי לתוך זה,
אבל חלק אחר אומר שאין טעם,
(וחלק קטן אחר אומר שזה הגיע לך, שמגיע לך לסבול את זה כי אתה רע)

וכיום אני בבלבול,
ואני מודה בזה, אפילו שזה מביש,
כי אני לא יודע איך לאזן בין הגבר החזק שהתפתחתי להיות, לבין הילד הפגוע שתמיד יהיה בתוכי.