עץ הדומים עסוק

אני עייף מזה,
באמת שאני עייף כל זה.
לדחוף ימים במעלה ההר.

אדם צריך מטרה בחיים או לפחות להיות מסוגל להיות שליו עם העכשיו שלו.
אין לי לא את זה ולא את זה,
ואני לא מצליח למצוא את זה בתוך עצמי,
לאו דווקא את המטרות עצמן, כי כאלו יש מספיק, ולאו דווקא את היכולת להיות שליו עם העכשיו, כי גם את זה יש שם,
אני לא מצליח למצוא בתוך עצמי את הרצון להיות מאושר.
את הרצון להיות מוגשם.
את הרצון לפרוח.

וזה מטריד אותי,
כי אני לא מבין למה זה.
משהו בי מנשל אותי מעצמי..
משהו בי דוחה את עצמי ממני והלאה...
כמו שני מגנטים עם קוטביות זהה, אפשר להתקרב אבל לא להתחבר,
ואולי זה העניין, אולי משהו קרה בכל השנים האלו שעברו שהפך את הקוטביות של אחד הצדדים.
אולי גוף כבר לא יכול להתחבר לנפש...
מי יודע...