מיום רביעי בערב הייתי חולה בצורה די קשה,
היום כבר אני מרגיש לקראת הסוף של זה ברוך ה_____(הכנס אלוהים אישי פה)
משהו בחוויה הזו של הימים האלו קצת מהדהד בי עדיין,
כי במצבים מסויימים פתאום כל הקשקשת הנוספת מעבר להשרדות נעלמת ממך,
פתאום אתה לא חושב על משמעות או חברה או סטטוס או מראה, רק על איך למצוא חום כרגע כי קר לך, רק על איך למצוא מקום בטוח לנוח בו בשביל להחלים, וזה כל כך איסטנקטיבי, כי אין ממש מחשבה שם במקום הזה, רק פעולה כל כך בסיסית ופרימיטיבית.
ומה שמוזר זה, שזה חסר לי,
עם כל המחשבות והרגשות שמציפות אותי כל הזמן, פתאום להיות בזמן כזה, שאפילו שהוא זמן של כאב פיזי, סוג של התענות, היה שם כזה שקט פשוט ומבורך.
אני תוהה אם זה חלק ממה שמרגישים נשלטים בספייס של סשן פיזי.
ועכשיו זה מרגיש לי כמו בפעמים שהייתי חוזר מהמדבר אל העיר,
וכל הרעש הסטטי הזה שוב חוזר,
וכל ההמולה שוב מכה בהכרה שלך ומציפה אותה.
לפעמים אני תוהה אם אבולוציה הייתה כזה רעיון חכם אחרי הכל :)
לפני 14 שנים. 27 בדצמבר 2009 בשעה 20:42
