לפני 14 שנים. 11 בפברואר 2010 בשעה 0:12
זעם.
אני בולע אותו.
שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.
וכל רגש הופך בסוף לזעם.
ואני בולע אותו.
שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.
נולדתי לאלימות
ועם זאת אני מגביל אותה אל תוך העור שלי.
ולא יותר.
ואהבה,
איך אפשר להרגיש את זה כבר,
אפילו שזה מסביבי,
זה נעצר תמיד בעור שלי.
לעולם לא חודר פנימה.
ועם זאת אני מגלה שוב ושוב, שהדבר היחיד שאני באמת אוהב וטוב בו, זה להחדיר אהבה ללבבות של אנשים, להעלות חיוך על הפנים שלהם, ולתת להם תחושה של קבלה והכלה ללא שפיטה או תנאים.
אירוניה היא גברת אכזרית.
