עץ הדומים עסוק

כבר כמה שבועות שאני במצב לא הכי משהו(בלשון המעטה)
אני מנסה לחזק את עצמי, להכניס לעצמי הגיון לראש הלא הגיוני ולישר את המחשבות המעוותות.
וזה נורא נורא קשה.
המוח הוא איבר ערמומי.

ואם זאת,
אני מזכיר לעצמי,
כמה החיים שלי יכולים להיות טובים,
כמה אני מלא כישרון ותשוקה לעשיה,
כמה ידע יש שם עוד בחוץ לגלות,
כמה דברים עוד יש לראות,
כמה נפלאות נותרו לגלות.

אני מגיע כרגע ממקום של כלום,
באמת כלום.
כלום פיזי,
כלום כלכלי,
כלום נפשי,
כלום חברתי,
כלום רומנטי,
כלום כלום כלום.

ומזה אני צריך לבנות התחלה,
ומההתחלה הזו אני צריך לבנות תהליך
ומהתהליך הזה אני צריך לבנות מסגרת
ובתוך המסגרת אני צריך למלא תמונה,
ואת התמונה עוד נותר לצייר, אפילו שהצבעים כרגע נורא כהים.

אני לא בטוח לגמרי במה שאני אומר,
אני רק מנסה להחזיק את המחשבה הזו.
על העובדה שיכול להיות טוב,
כי זו עובדה.
זה דבר קיים,
כל הדברים שאני חושב עליהם יש להם יכולת ריאלית להתקיים.
אז זו רק שאלה של זמן והתמדה.

לפחות אני מקווה שזה כך.
ועדיין, כרגע זו המחשבה היחידה שיש לי להאחז בה שהיא לא ההרס העצמי המוכר.

אולי גם זה משהו.