איזה יום מעצבן, אבל הוא נגמר, ושני שליש מהדברים הדחופים ירדו לי מסדר היום.
בנוסף, אבי, מי יתן ובודהא יברך אפרסקיו, הכריח אותי להחליף פלאפון, מה שאומר שהפלאפון הישן והטוב שגרר תמיד את הבדיחה "כן אני יודע לפני שאני מצלצל אני צריך להכניס אסימון" איננו עוד,
הוא תם מהעולם, הוא חדל להיות, דיס איס אה דד פוליפון, הלוווווווווו פוליייייייפון וייקקקייייייי ויייייייקייי, אה יס דה נוקיה בלו, לאבלי פלומג'.
אז עכשיו יש לי מצלמה בפלאפון, מה שאומר כלום, ותשתקו.
בנוסף, האוטו עבר טסט, אני עברתי טפסים, אבא שלי לעולם לא יפסיק להתנהג אלי כאילו אני ילד, והעולם יחסית על קנו עומד.
גילוי שממשיך להדהים אותי,
אבא עושה בושות.
אבא שלי,
עושה בושות,
וכל פעם שאנחנו יוצאים לאנשהו הוא עדיין מצליח לגרום לי להרגיש כמו ילדה בת 14 שמודדת חזיות בפעם הראשונה.
הבעיה היא,
שאני לא מסמיק,
אין לי פיגמנטים להסמקה אז כשאני "מסמיק" אני בעצם מקבל סוג של עווית פנימית בלחי...
מיותר לציין ששני הלחיים שלי תפוסות ברמה שתגרום לג'וקר להרים גבה.
אבל נו שויין.
הוא עושה הכל מאהבה(ומהפרעת קשב, ודי בטוח שגם מOCD) אז אני סולח לו בין הרגעים שאני רוצה לחנוק אותו.
לפני 14 שנים. 21 בפברואר 2010 בשעה 14:46
