עץ הדומים עסוק

חזרתי עכשיו מפגישה עם המטפלת.
אלוהים איזו פגישה קשה.
היא ממש הכניסה לי מכל הכיוונים הפעם.

וקשה לי עם הכעס הזה,
הכעס הזה כלפי נסיבות אקראיות של החיים שלא הייתה לי שום שליטה בהם.
אולי בגלל זה אנשים נוטים להאמין בגורל,
גורל זה משהו שאפשר למרוד בו, לכעוס עליו, וגם להכנע לו.
אבל אקראיות...

אני כל כך כועס על החיים שלי, כן ממש עליהם, על כל מה שפאקינג קרה שלא היה בשליטתי,
וכמובן זה תמיד חוזר לשליטה.
כמו שהיא אומרת לי,
אתה צריך להתמסר,
אתה לא יכול לשלוט בטיפול,
אתה לא יכול להיות המטפל.
אתה תצתרך לסמוך עלי.

ואיך אני יכול לסמוך,
כל מי שסמכתי עליו בגד, כל מי שהרמתי עיניי אליו הכזיב, כל מי שהתמסרתי לו....אין אפילו טעם להרחיב.

אבל זה בדיוק למה באתי דווקא אליה, ולמה אני משלם לה סכום כסף גדול כל פעם.
כי היא מעולה, וכי אני סומך עליה, כי ראיתי בה אדם ראשון למעלה.
ועדיין,
לא מצליח לשחרר שליטה.

ובתוך כל זה עולה הכעס, עולה האלימות עולה החייתיות,
ופתאום, כמעט בלתי מורגש, אבל מורגש כמו התנגשות חזיתית,
עולה ממני משהו שאני שונא ואוהב בו זמנית..

תמונה של העיניים שלי,
בתור ילד,
עיניים תמימות, עיניים בוטחות, עיניים אוהבות,
שרק מבקשות,
אל תרביץ לי.