עץ הדומים עסוק

ויהי בוקר,
ויהי לילה,
וכל יום, יום ראשון,
גם בסוף שבוע.

לנשום לנשום לנשום,
מילים מעטות נאמרות בקול רם,
והשקט מכריע את הכף.

אין מה להבין את הדברים,
התחושה היא סך החיים כמכלול,
הילד שהיה עודנו, ואינו.
ושעון החול מקיא את תוכנו.

וזה השקט מסביב,
שמדגיש את הצרחה.