עץ הדומים עסוק

ראיתי הלילה במקרה את הסרט על החיים של פיטר סלרס,
סרט מעולה, משוחק ומבויים להפליא, וכראוי לסרט על אדם כזה.

ועדיין,
זה סרט כל כך עצוב,
על אדם ללא זהות,
כלי לדמויות מתחלפות.

ואני מבין אותו,
באמת שאני מבין אותו,
אני חושב שאם היה לי ארון בגדים ענק מלא בתלבושות שונות, גם אני לא הייתי עומד בפיתוי לקחת לעצמי דמויות ולהשאיר את עצמי בארון.

אני חושב שזו בעצם הפואנטה של דמות, או של פרסונה,
אנחנו לוקחים אותה כי אנחנו יודעים איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת,
בניגוד אלינו יש לה זהות מגובשת אפילו שהיא זהות בדיונית.