עץ הדומים עסוק

היום הזה התחיל כמו כל יום אחר,
בהתחלה,
אבל שם לא נמצא הסיפור שלנו,
הסיפור שלנו נמצא איפשהו בין האמצע לנקודת המי זורק בכלל זין,
ושם מתחיל סיפורנו,
וכשאני אומר מתחיל, אני לא מתכוון שזו ההתחלה כמובן,
ההתחלה הייתה כבר לפני כמה וכמה שורות וייתכן שאפילו פסקה.
בכל מקרה,
סיפורינו, היכן שלא יהיה על ציר הזמן מתרחש ברחוב פלורנטין,
הדמות הינה טאבי אחד עם שיער מעוצבן שצריך גזימה,
אך אויה, הספר של אותו יחיד סגולה קצוץ עורלה אינו עובד יותר במספרתו, ושם שוכנת רק קוסאמטיקאית ממורמרת שאומרת "אין סיפר, אין סיפר".

בעוז רוח, בלב כבד, ובערווה מסולסלת, המשיך גיבורינו את מסעו, אל הצד השני של הממלכה(מה נקרא בשפת העמחה, העמבה והמעמולים "הרחוב המקביל") אל מספרה נוספת, אשר אולי בה יקצצו את פלומת נעוריו הסוררת.
אבל לאאאאאאאא.......... "אני עמוס, אני מלא, אין לי מקום לעוד אחד" אמר הספר בעודו עמל עם מספריים ומסרק מעל ראשו של בחור קירח!

אך כמו שקרא גיבורינו פעם בעוגיית מזל מרוקאית, "מה שלא הורג אותנו, אני נחזור עם חברים ונחשל אותו"

ועם הבנה רוחנית עמוקה זו, הפועמת בתוכו כמו חריימה דאשתקד, המשיך גיבורינו, ללא מטרה, לא ידע, רק עם נחישות עמוקה ועקשנית, שזיבי הוא לא יסתפר היום, למה מה?(הכנס תנועת יד מתעגלת)

ובעודו חולף על פני הרחוב האפור והרועש, ראה שלט קטן, "מספרת גברים"
שפשף גיבורינו את עיניו בתדהמה,
במיוחד לאור העובדה שהשלט היה תלוי מעל מה שבברור היה חנות אלטזאכן יד שניה של כל מיני חפצים שאבד עליהם גורלם.

אבל האם זה הטריד את גיבורינו כהוא זה?
כמובן שכן, הוא לא אידיוט מושלם אחרי הכל,
ועדיין, אחרי דקה של ניסיון להבין בפני מה לעזאזל הוא עומד, נכנס גיבורינו פנימה אל לוע הדרקון,
ופגש סצינה אשר אפשר לתאר אותה רק בצורה הבאה:

"אם היצ'קוק היה לוקח את יוסף שילוח לשחק במעין שעטנז של פסיכו, סרט בורקס, נוספרטו, וחיה שעושה בליל ירח מלא גורוווווווווווווו גורווווווווווווווו ככה היה הספר נראה.

סוויני טוד? הא! אל תצחיקו אותי.
למתרומם הזה אין כלום על הספר הזה.
עם עין אחת בגודל כפול מהעין השניה, ושמתסכל בזווית של תשעים מעלות לפינה של החדר בכל זמן נתון, הוא עמד מולי, ואני חושב שהוא היה מופתע יותר ממני מכל העניין שאני רוצה להסתפר.

הוא הושיב אותי על כסא מחשב משרדי יד שניה חורק,
לא היה מקום לשים רגליים, אז צריך פשוט למצוא איזו תנוחה ולהשאר בה עד הסוף.
כל התספורת הזו אני מתאפק לא להתפוצץ מצחוק כשאני מדמיין את השיר של אלכס חולה אהבה ברקע,
מרגיש שזרקו אותי חזרה לשנות החמישים ומתאפק לא לשאול אותו, "פה זה שוק שחור?"

הוא השתמש בכלים שלא ראיתי מאז הנדוניה של סבתא שלי, ועדיין הממזר הצליח בסוף להוציא תספורת לא רעה.

אה כן, אגב,
עכשיו זה הסוף.