עץ הדומים עסוק

אני לא ממש יודע איך לכתוב את הדברים האלו כבר...
את העצב, את המחנק, את העובדה שכלום מזה לא יוצא החוצה, פשוט פועם בפנים באלימות עד שאני מכניע וחונק את זה שוב.
את הריקנות הזו, שכלום לא ממלא כבר.
את החוסר תחושה הזו, כשמכל קשת התחושות אתה כבר לא זוכר איך רוב הדברים מרגישים,
אפילו כשאני מנסה לדמיין אותם, אני כבר לא זוכר.
הפכתי...למשהו שהוא חסר.

קשה לי כבר לתת לאנשים לראות אותי,
קשה לי להיות בחברה,
אני לא רוצה לראות את עצמי בעיניי אחרים,
אני עייף מלהרגיש תחושות אלימות של כעס ועצב בתוכי.
אני לא רוצה שיראו אותי,
ונמאס למסכה שלי לחבוש אותי על פניה.

ועדיין, אני מתאמץ להתקדם קדימה..
וזה החלק הכי גרוע בכל העניין,
כשאי אפשר להמשיך, ואי אפשר לוותר
נשאר רק מאבק,
והתקווה הופכת לנשק
במלחמה הבזויה הזו,
בין כל כולי לשום חלק ממני.

*בלי תגובות פה בבקשה.