לפני 12 שנים. 31 במאי 2011 בשעה 0:52
אוי התמכרות יקרה,
אני לא יודע איפה אני מתחיל ואת נגמרת,
אני רק יודע שכרגע יש חוצץ,
וכל יום אנחנו זורקים את עצמנו עליו בכעס ובחוסר אונים,
זועקים על העוול שעשינו ששמנו ביננו חומה כאילו היינו רומיאו ויוליה,
אבל בסוף הדחפים יורדים חזרה, ואני רואה כמה היחסים ביננו הרסניים,
כי אני לא בטוח שיכול להיות קיים "אני" כשאת שם, תופסת את כל המקום,
מטשטשת אותי "לטובתי" מכל הסיבות הלא נכונות.
חייב חייב חייב להמשיך בלעדיך,
ולמלא את כל המקום הזה שלאט לאט מתפנה,
בחלקים של עצמי,
ששמרתי בצד.
