עץ הדומים עסוק

משגע אותי,
שאני עדיין לא מסוגל לשבת פשוט עם עצמי.
תמיד צריך איזו הסחת דעת,
איזה דבר לעשות,
דבר לראות, לקרוא, להרגיש.
אני מחכה ליום הזה שאני אוכל פשוט לשבת,
לבד עם עצמי,
ללא שום דבר נוסף.
פשוט לנשום,
לא להסחף למקומות רעים בראש,
לא לקבל פלאשבקים,
לא לצלול לתחושות וזכרונות.
פשוט לנשום,
פשוט להיות.

ואני באמת לא יודע אם היום הזה יגיע,
אם הוא מסוגל להגיע.
לפעמים החיים בצל פוסט טראומה,
הם פשוט גובים ממך מחיר מסויים.

אבל אני עדיין מקווה.